מעיין דויד

בבוקר למחרת הוא קם כרגיל, אבל המאמץ לקום היה אותו מאמץ מכאיב ופוצע של ימי נעוריו, הימים בהם שוטט ברחובות וראה את העולם כמו משהו דמיוני, משחק על מסכי ענק שמוקרן מכל צדדיו.

בלילה היא משכה את השמיכה מעל הראש שלה וחשבה על מנוי לפיס. ועל מכירת שרשרת הפנינים שלה. ועל חיפוש עבודה שניה. כשנרדמה חלמה על מכונית חבוטה אחרי מכונית חבוטה שחונות בקדמת ביתה, ומכל אחת מהן יוצאות חיות ושרות פרסומות לספארי.

האם משהו באיזון הקוסמי הופר כשחזקי החל להיפגש עם האורחת החשובה? האם איזה מסר אנרגטי עבר אל קרוביה ומיודעיה, מדרבן אותם להציע שידוכים לחגית, שקיבלה את הגט שלה לפני קצת יותר משנה?

אהרן אוכל מטרנה, היא חושבת, ואמא שלו מודאגת מזה שהיא נראית זוועה ואין לה בגדים ואין לה עבודה. “כואבת לו הבטן כי את מאכילה אותו ביציקת בטון,” הסביר לה הרופא החביב בקופת חולים בשבוע שעבר. היא לא רק היתה צריכה להפסיק להניק. היא היתה צריכה לתת אותו לאומנה וזהו.

לֹא רַק צִפּוֹרִים עָפוֹת אֶל אַרְצוֹת הַחֹם

וְלֹא רַק הֵן מֵתוֹת בַּדֶּרֶךְ בַּהֲמוֹנֵיהֶן

צוֹנְחוֹת אֶל תּוֹךְ הַיָּם, אֶל תּוֹךְ כַּבְלֵי חַשְׁמַל, אֶל תּוֹךְ

אֲגַם שֶׁהָיָה פַּעַם, עַכְשָׁו אֵין.

כך נשארה להן החנות של ננסי, שהיו מעדיפות כנראה בכל מקרה. הספרים היו יד שניה ועלותם נמוכה, וננסי הרחומה אפשרה לא פעם ללקוחות להחליף ספרים ישנים שמאסו בהם בספרים שביקשו לקנות. ננסי גם לא ציפתה מכל מבקר בחנות שירכוש ספרים. יכולת לשבת ולקרוא, לדפדף כאוות נפשך, או אפילו רק לשאוף עמוקות ולהריח את הספרים שכיסו כל סנטימטר מהקירות, מהמרצפות העקומות ועד התקרה שמזמן לא סוידה.