רות נוסעת לספארי

בלילה היא משכה את השמיכה מעל הראש שלה וחשבה על מנוי לפיס. ועל מכירת שרשרת הפנינים שלה. ועל חיפוש עבודה שניה. כשנרדמה חלמה על מכונית חבוטה אחרי מכונית חבוטה שחונות בקדמת ביתה, ומכל אחת מהן יוצאות חיות ושרות פרסומות לספארי.

כילדה, היא מעולם לא ביקרה בספארי. הוא לא היה רחוק, הוא פשוט לא בא בחשבון. לפחות לא בחשבון של משפחה עם תריסר ילדים, אמא עקרת בית ואבא מלמד בחיידר. היא אהבה חיות, ואפילו הצליחה לשכנע את הוריה לגדל בבית צב שמצאה בחצר, וגם זוג אוגרים סיביריים שחברה ביקשה להיפטר מהם. אבל ביקורים בפינות חי חינמיות היו מקסימום החוויה הזואולוגית שזכתה לה כילדה. 

כשהיה נתנאל בן שלוש, שימי הציע לקחת אותו לספארי. “לספארי?” היא הייתה עם רגל אחת בחוץ, ממהרת ליום עבודה. את ימי החופשה המעטים שלה נהגה לשמור בקפדנות לחול המועד. חופשה בבין הזמנים לא היתה אופציה מבחינתה. אחרי הכל, כשתמו ימי הקיץ העליזים הגיעה תמיד תקופה של הוצאות מוגדלות. 

“נתנאל אוהב חיות.” והם בדיוק קנו סובארו אברכית חבוטה. 

“טוב, תיהנו.”

בצהרים שימי התקשר לספר שנתנאל באורות, ושהוא  מתחנן לקחת איתו הביתה זברה אחת או שתיים. היא הקשיבה, בלעה רוק. הסתכלה על המצגת הפתוחה על מסך המחשב שלה. “תצלמו הרבה תמונות.”

“צילמנו,” הוא הבטיח. “את יודעת שהשתדרגו כאן? לא הייתי פה שנים, אז אני שם לב.”

“לא הייתי אף פעם.”

“חבל,” הוא הצטער. “היית לוקחת יום חופש ובאה איתנו.”

“זה בסדר,” הבטיחה לו. “אני די בטוחה שעברתי את הגיל.”

את המצפון שנזף בה על שקר היא השתיקה במעשיות החלטית. אולי לא עברה את הגיל שמוקסם מזברות אבל בהחלט עברה את הגיל שלגיטימי להפסיד עבודה בגללן. 

אחרי נתנאל נולדו חני ויואל ושולמית וכולם אהבו חיות וכולם נזקקו להווי ובידור בימי החופש. שימי עשה מאמצים גדולים שלא יהיו להם תלונות, גם אם התקציב המשפחתי לא ממש אפשר לקחת את כל המשפחה לנופש אמיתי. “וגם אם נחסוך את זה איכשהו,” היא הזכירה לו בכל שיחה, “אין לי ימי חופשה.” הם ישבו עם דף ועט כמה פעמים ואף פעם לא הצליחו לסדר את המספרים כך שיאפשרו להם גם לספוג קיצוץ במשכורת, גם לשלם על נופש, וגם להשאיר את העו”ש במצב שלא ינדיד את שנתה של רות בלילות. 

“רק ספרי הלימודים שלהם – זוכר כמה הם עלו בשנה שעברה? והחגים הם הוצאות בלי סוף. וזה  בלי שלוקחים בחשבון הוצאות בלתי צפויות.”

היא, כמובן, תמיד לקחה בחשבון הוצאות בלתי צפויות. 

“אבל אולי נוכל לצאת רק ליום אחד,” היה שימי מציע. “יש צימר במטולה שמאיר סיפר לי עליו…”

“בשביל ערב אחד נגרור את הילדים עד מטולה?”

“אולי קמפינג?”

“מפחיד אותי מידי.”

“בית הארחה זול? חייב להיות משהו כזה.”

“אתה יודע שאין סיכוי שתאכל אם הסכו”ם לא נוצץ.”

“נכון,” הוא נאנח תמיד. “מזל שהילדים נהנים גם ככה.”

הוא נהנה איתם. הסובארו החבוטה פילסה את דרכה לשמורות טבע חינמיות או זולות, לקחה אותם לביקורים בגני חיות ומוזיאונים, ולא דילגה אף שנה על ביקור בספארי. הספארי היה האטרקציה היקרה ביותר של כל חופש, אבל כזו שהילדים לא הסכימו לוותר עליה. 

היא אף פעם לא הצטרפה לטיולים המשפחתיים. במשרד לקחו כולם ימי חופשה ביולי או אוגוסט. אבל רות, ידעו כולם, תמיד עובדת כרגיל בחודשים הללו. העובדות האחרות נהגו להתבדח שרות תעשה הכל כדי לא לסבול את תלונות ה’משעמם לי’ של הילדים בבית, והיא השתדלה לזרום עם הבדיחה. 

“את יכולה להרשות לעצמך יום חופש!”, רגזה אמא שלה בממוצע פעם בשנה. “יום או יומיים חופש, מה כבר יקרה?”

יקרה מה שקרה לכם, שתקה לעצמה מטעמי כיבוד הורים. בבית שגדלה מעולם לא בזבזו כסף, ויעידו חוויות הילדות החסרות מאד שלה. מצד שני, גם תכנון כלכלי לא היה בדיוק מוכר שם. זכרה יותר מידי שנים שבהן חוברות עבודה נקנו רק לקראת חנוכה, ילקוט קרוע המשיך להביך אותה בלית ברירה, וחור בשן הלך וגדל, בהמתנה לסיום התשלום על טיפול שיניים דחוף יותר של אחד האחים. 

לילדים שלה, הבטיחה לעצמה שוב ושוב, דברים כאלה לא יקרו. תהיה להם גם חופשת קיץ כיפית, וגם כל צרכיהם האחרים. הם אף פעם לא יובכו או יצטערו או יחכו למשהו חשוב רק כי אמא שלהם לא מחושבנת מספיק.  

כשלשולמית מלאו שלוש היא החליפה עבודה. אחרי שנים של עבודה בארגון חרדי שנהג לגלם את דמי ההבראה בשכר, היא עברה לנהל פרויקטים בחברת תרגומים גדולה. בחוזה העבודה שלה הובטחו דמי הבראה כפשוטם, תוספת שתשולם מידי קיץ. היא סיפרה על כך לשימי באותו יום והוא צהל. “את יודעת מה זה אומר? זה אומר שהשנה את לוקחת חופש בקיץ.”

“זה לא המון כסף,” היא הזהירה אותו. “קצת פחות מאלף תשע מאות שקלים.”

“זה לא מספיק בשביל לצאת לצימר כמו שמגיע לך,” הוא הסכים. “אבל את יכולה לקחת כמה ימי חופש באב ולטייל איתנו.”

בראש חודש אב התקלקלה הסובארו הנאמנה. שימי אמר בתקווה שאולי זה בגלל ימי בין המצרים ויסתדר אחר כך. אבל תשעה באב חלף והרכב לא חזר לתפקוד. המוסכניק הסביר שלתקן אותו זה בזבוז זמן וכסף. “אחי, האוטו הזה מזמן גרוטאה.”

“אבל הוא נסע מצוין!” מחה שימי.

“אז היה לך נס. והנס נגמר.”

הוא חזר הביתה בפחי נפש, וסיפר שאין רכב. 

“אי אפשר בלי רכב,” היא אמרה מיד. “איך תטייל עם הילדים?”

“באוטובוסים?” הוא הציע.

“אין אוטובוסים לשמורות שאתם אוהבים וגם לא לספארי.”

“תכננתי לשכור רכב משפחתי בכל מקרה לימים שתצטרפי אלינו.”

“אז תשכור לכל החופש? ומה תעשה כשיחזרו ללימודים? המוסדות שלהם רחוקים מידי זה מזה. אתה צריך רכב כדי לפזר אותם.”

הוא הנהן, נאנח, הבטיח לברר. חזר אליה למחרת עם המלצה מחבר על רכב מצוין ב-12,000 שקלים. היא החווירה, הוא מיד הבטיח שימצא עסקה טובה יותר. אחרי יומיים הוא לקח אותה לראות הונדה סיביק ישנה ב-8000 שקלים. “לא חושב שנמצא רכב זול יותר שגם ייסע, רות,” הוא התנצל.

היא הנהנה. “נקנה אותו. ביחד עם דמי ההבראה שלי, יש לנו מספיק כדי לשלם עליו בלי להיכנס למינוס.”

בלילה היא משכה את השמיכה מעל הראש שלה וחשבה על מנוי לפיס. ועל מכירת שרשרת הפנינים שלה. ועל חיפוש עבודה שניה. כשנרדמה חלמה על מכונית חבוטה אחרי מכונית חבוטה שחונות בקדמת ביתה, ומכל אחת מהן יוצאות חיות ושרות פרסומות לספארי. 

“את משוגעת,” אמרה לה אחותה למחרת. היא כבר בנתה על פיקניק משותף לשתי המשפחות בפארק רעננה, ורגזה לשמוע על הביטול הצפוי. “פעם בעשור מותר לך לקחת חופש בקיץ!”

“בדיוק יש לנו הוצאה ענקית עם הרכב.”

“את חושבת שלי אין הוצאות ענקיות? התחלנו יישור שינים לשרי, החלפתי מקרר רק לפני חודש, ומסתמן שכל הסנדלים שקנינו לילדים בתחילת העונה כבר קרועים או לא עולים עליהם. זה החיים, רות. את לא יכולה להינעל במשרד שלך לנצח רק כי דברים עולים כסף.”

שימי, שבדרך כלל קיבל את הצהרתה שהיא חייבת לעבוד כל הקיץ בלי קושיות, ניסה גם הוא לשנות את דעתה. 

“רק יום-יומיים, רות. זה לא כזה משנה.”

“כבר אין לנו רזרבות בחשבון, אתה יודע? וזה לפני ההוצאות של אלול ותשרי.”

“לפחות אנחנו לא במינוס ולא חייבים כסף לאף אחד, חוץ מהמשכנתא לבנק. נראה לי לפעמים שאת לא מבינה כמה מזל יש לנו.”

הסנטר שלה הזדקר בתרעומת. “זה לא מזל, זה תכנון נכון! ואם נפסיק לתכנן ולחשב, גם אנחנו נתחיל לרוץ לגמ”חים. ואני לא מוכנה.”

“גם אני לא. אבל קצת חופש בשבילך, שתחליפי כוח—“

“יש לי המון המון כוח,” היא הצהירה. “אני לא מפחדת שייגמר לי הכוח. אני מפחדת שייגמר לנו הכסף למה שהילדים צריכים.”

*

ביום שנסעו לספארי היא הלכה לעבודה כרגיל. היו לה שתי פגישות חשובות על הבוקר. כשסיימה את הפגישה השנייה, עם חברת סייבר שביקשה שירותי תרגום מקצועי לאתר ולארכיון של מאמרים מקצועיים, נזכרה שטרם אכלה דבר כל היום. היא נטלה ידיים במטבח, והתיישבה ליד המחשב כדי לאכול את הלחמנייה ומעדן השוקולד ששימי דחף לה לתיק הבוקר. אם היא לא מצטרפת לטיול, הוא אמר, לפחות שתהיה שותפה לתפריט. 

היא נכנסה לתיבת המייל הפרטית שלה, והפסיקה לרגע ללעוס. המייל החדש ביותר נשלח מכתובת לא מוכרת. בתוכו היו תמונות של כל הילדים, מצולמים על רקע צבעוני בספארי. מישהו כנראה התנדב לשלוח את התמונות עבור שימי. 

נתנאל, בן עשר גבוה וחסון, זורח כפי שהיה בביקור הראשון שלו בספארי, שבע שנים לפני כן. חני, בחיוך ענק ושתי שיניים חסרות מתחת לכובע המצחיה שלה. יואל, פורש זרועות לשני הצדדים. שולמית, בת שלוש וחצי, במבט ביישן אבל מרוצה. בת שלוש וחצי, בסך הכל, וזה לא הביקור הראשון שלה בספארי. 

בת שלוש וחצי, אמרה שוב לעצמה. ואת, גברת, בת שלושים וחמש וחצי. מה עובר עליך? לא מספיק כבר עם אובססיית הספארי הזו? ניסתה לסגור את המייל, לעבור הלאה. אבל כף ידה ריחפה מעצמה על העכבר, חזרה לתמונות. 

נטולת תיאבון, היא החזירה את הלחמניה לתיק. ליקקה את מעדן השוקולד עד תומו והשליכה לפח. פתחה גוגל. מצאה את אתר הספארי. נכנסה אליו בפעם הראשונה בחייה. חיפשה. הקליקה. נשמה עמוק. חזרה לעבוד. 

בשלוש שימי התקשר לספר שהם בבית חזרה, עייפים אך מרוצים וכמובן מורעבים. “העמדתי סיר פתיתים אדומים.”

“יופי,” היא אמרה. “אולי אחרי זה כדאי שיישנו צהרים.”

“יישנו צהרים?” התמיהה בקולו הייתה ברורה. אפילו שולמית כבר הפסיקה מזמן לישון צהרים. 

“אתה יודע שלספארי יש סיורי לילה ברכבת מיוחדת? חשבתי שאולי ניסע עם הילדים. זה לא על חשבון העבודה שלי, אז אני יכולה לבוא גם.”

“זה נשמע רעיון טוב, רות, אבל היום? היום? נראה לי שהם מיצו ספארי כרגע. חוץ מזה, יש לך מושג כמה זה עולה?”

“המון,” היא מלמלה. “אני אתקשר לשאול אם יש הנחה משפחתית.”

היא התקשרה וגילתה שהנחה אין, וגם מקומות ברכבת אין. “את לא יודעת שצריך להזמין מקומות המון זמן מראש?”  תהתה הפקידה מהעבר השני. “זה הסיור הכי מבוקש  שלנו. יש לי ביטול אחד, אז אם את רוצה להזמין מקום אחד, זה אפשרי. יותר מזה אין לי.”

“רוצה.”

הילדים התנפלו עליה כשהגיעה הביתה, מלאים בסיפורים על שימפנזות מגוחכות וקרנפית עצלנית שהמטפלים מורחים עליה בוץ ואריות שישנים כל הזמן וגנו ששבר את הרגל. היא הקשיבה, התפעלה בכל המקומות הנכונים, וחשבה שהערב בפעם הראשונה היא גם תהיה חלק מהחוויה. 

“אני נוסעת לספארי,” אמרה בשקט לשימי במטבח, כשגירד עבורה את אחרוני הפתיתים האדומים לתוך צלחת. “זה עולה המון ויש רק מקום אחד ברכבת אבל אני נוסעת.”

“לקחת אותך?”

“הלוואי, אבל אני לא אמצא שמרטפית בהתראה כזו קצרה. יש אוטובוס שמגיע די קרוב, ואני אלך קצת ברגל.”

“אז למה באמת בהתראה כל כך קצרה?”

הכף שלה בחשה בפתיתים. חוסר התיאבון המשיך לדבוק בה מהצהרים. אולי היא מתרגשת?

“אני לא יודעת. רק יודעת שאני חייבת, עכשיו. ראיתי את התמונות של הילדים ו— אני לא יכולה לסבול את זה.”

“מה את לא יכולה לסבול?” הוא נראה נחרד, וחלק רציונלי שהצטנף בפאתי מוחה הבין אותו לגמרי. שנים אשתו לא מסכימה לסכן שעות עבודה בקיץ או לשלם על בילויים עבור עצמה, ופתאום היא נעלמת לסיור לילי ויקר. 

“לא יכולה לסבול שאני מקנאה ככה בילדים שלי.”

*

ליד רכבת הספארי חיכתה קבוצה של הורים וילדים. ההצטרפות שלה לא משכה תשומת לב, לשמחתה, על אף ששום פרצוף קטן לא הציץ לידה. המדריך קידם את כולם בברכה והרכבת יצאה לדרכה, לוקחת אותם אל תוך עלטה מוחלטת. אחרי כמה דקות, חוש הראייה שלה התחדד, והיא התחילה להבחין בצלליות. אלומת אור האירה להקת צבאים רצים, ואז התמקדה בזברות, חביבותיו של נתנאל מאז ועד היום. 

“גם אנחנו, אנשי הצוות, לא יודעים את מי נפגוש,” הסביר ירון המדריך, “החיות מפתיעות אותנו.”

לא היה קשה להפתיע אותה. הכל היה חדש לה. ההיפופוטם שרץ בקלילות מדהימה. להקת הפלמינגו שזוהרת מעל האגם החשוך. הג’ירפות שלא ממש ישנות. פחות מחצי שעת שינה ביממה, סיפר ירון, מספיקה להן. לרגע היא ייחלה כמעט להיות ג’ירפה.

הסיור התקדם, מהר מידי לטעמה. עולם החי סביבה היה מסתורי יותר בחושך, מקל עליה להתעלם מהמבוגרים ומהילדים סביבה. עיניה נותרו מרותקות לכל חיה חדשה שהופיעה. אולי גם החיות התרגשו שהיא סוף סוף באה לבקר אותן?

“ועכשיו, תתכוננו לפגוש את האריות,” קולו של ירון לבש גוון חגיגי, כמי שמציג את כוכב הערב. “המבקרים ביום בדרך כלל מתלוננים שהאריות ישנים כל הזמן, אבל לנו יש סיכוי לראות אותם במצב פעיל יותר.”

“אמרו לי שבלילה האריות נעולים במקום אחר,” צעקה אמא ג’ינג’ית לילדה ג’ינג’ית. 

“זה לא מקום אחר, גבירתי, הם פשוט ישנים בצימרים שלהם. ואנחנו ניכנס לשם.”

אז לאריות יש צימרים. אולי הבוס שלהם שילם דמי הבראה, ולא היו להם הוצאות לא צפויות?

היא ניערה את ראשה. איפה החלק הרציונלי המצונף שהוא היא באמת? עוד מעט הסיור יסתיים, לבטח הגיע הזמן שהוא יצא מהמחבוא ויחזור לקחת עליה פיקוד. 

אזור האריות, היא גילתה עד מהרה, היה אחת הנקודות שבהן המטיילים יורדים מהרכבת ומטיילים רגלית. מצוידים בפנסים, הם צעדו מאחורי ירון, לעבר הצימרים של האריות. רות השתהתה מאחור, מניחה לכל שאר המבקרים לעקוף אותה. הג’ינג’ית הקטנה עברה אחרונה, ואז הסתובבה ונעצה בה מבט מתפלא. תהתה, מן הסתם, מי זו האישה הזו שעומדת לבדה, בלי ילדים איתה. 

היא כמעט והתחילה להתבייש בעצמה כשהרגישה את המשיכה בחצאית, והשפילה את עיניה בהפתעה.

היא עמדה שם, רזה ועם צמות דקיקות, לובשת את החולצה הוורודה שירשה מאחותה וגרביונים נוזלים. על פניה היה חיוך ענק.

רות הגדולה ורות הקטנה הסתכלו ארוכות זו על זו. ואז, ביחד, הלכו לראות את האריות. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן