על השולחן יש ערמה של יצירות לכבוד פורים. מסכות לבנות, דפי גירוד ורעשנים. אני רק רוצה לברוח למיטה, לגמור את היום המעצבן הזה. אבל אם אשאיר הכל על השולחן תחכה לי בבוקר עבודה כפולה.
לוקחת מסכה. רגע לפני שאני תוחבת אותה לשקית עולה במוחי רעיון מטורף למדי.
אני רוצה לומר לו שאני לא מסכימה. שמשפחה היא מעבר לדינמיקה ולנוחות שלי, שחייבים להשקיע, לקבל אחד את השני… אבל אפרת פוצחת בסדרת צרחות שגורמת לי לעקם את הגב בניסיון נואש להרגיע אותה עם מוצץ.
באותה תקופה לא ידענו. אני לא ידעתי שאפשר לקנות פיג׳מות פליז ולישון עם פוך גם בחודש אב. הוא לא ידע שאם ממש קשה אפשר להתקלח גם באמצע היום. אני לא ידעתי שגרביים חמים הם דבר שממש נח להסתובב איתו בבית. הוא לא ידע שמזגן על 23 גם עושה עבודה נהדרת.
הדרך לארץ ישראל הייתה ארוכה יותר, הוא נזכר בשעה שעיניו בוהות בנוף הנשקף מבעד בחלון. מז’רז’יס לצרפת, ומשם לחופיה של לוד. ובכל זאת, אמא לא מתה בדרך, לא מתה על האוניה. אז אולי גם עכשיו היא לא תמות.
“מה היית רוצה להיות?” ריקי רוכנת קצת קדימה. מתעקשת. “אם היית יכולה לעשות כל מה שאת רוצה.”
“אם הייתי גאונה שעושה 5 יחידות בהכל יעני?” תהילה מרימה גבה. שותקת רגע. “הייתי רוצה להיות אחות.”
אחרי כמה ימים, כשהחדשות האפירו את פניהם של אנשי השכונה, כשהבכי על חבל הארץ שלנו שטף את הרחובות, כשהסרטים הכתומים כבר התלכלכו כי לא הורדנו אותם מהידיים, זה נגמר.
“אמא,” אני אומרת פתאום, רוצה להצחיק אותה. “רות שאלה אותי היום אם אני בקטע של בייביסיטר. אמרתי לה שאני יותר בקטע של קופת העיר. לספר איזה סיפור בלהה על משפחה מרובת ילדים, שמונה במספר, שהאמא חלתה במחלה הנוראה, האבא מתרוצץ איתה בין רופאים, וכל העול נופל על הבכורה בת ה-15, כשהקטן בן חצי שנה בלבד!”
אני לא מזלזלת במה שהוא אומר. תמיד הוא היה טוב במתמטיקה. והוא היה שונה ממני בעוד מובן: במעבר החציה המשפחתי שלנו, אורי היה מהפסים הלבנים.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’