נועה קליין

“מה היית רוצה להיות?” ריקי רוכנת קצת קדימה. מתעקשת. “אם היית יכולה לעשות כל מה שאת רוצה.”
“אם הייתי גאונה שעושה 5 יחידות בהכל יעני?” תהילה מרימה גבה. שותקת רגע. “הייתי רוצה להיות אחות.”

אחרי כמה ימים, כשהחדשות האפירו את פניהם של אנשי השכונה, כשהבכי על חבל הארץ שלנו שטף את הרחובות, כשהסרטים הכתומים כבר התלכלכו כי לא הורדנו אותם מהידיים, זה נגמר.

“אמא,” אני אומרת פתאום, רוצה להצחיק אותה. “רות שאלה אותי היום אם אני בקטע של בייביסיטר. אמרתי לה שאני יותר בקטע של קופת העיר. לספר איזה סיפור בלהה על משפחה מרובת ילדים, שמונה במספר, שהאמא חלתה במחלה הנוראה, האבא מתרוצץ איתה בין רופאים, וכל העול נופל על הבכורה בת ה-15, כשהקטן בן חצי שנה בלבד!”

אני לא מזלזלת במה שהוא אומר. תמיד הוא היה טוב במתמטיקה. והוא היה שונה ממני בעוד מובן: במעבר החציה המשפחתי שלנו, אורי היה מהפסים הלבנים.