הכסא המשרדי של אבא קצת חורק כשאני מטפסת עליו. אני מנסה לייצב את עצמי, שלא יסתובב, ומושכת את תיק הנסיעות הירקרק ששוכן מעל הארון. פירורי אבק מסתחררים בחדר כשאני יורדת בזהירות ויוצאת מחדר הארונות הקטן.
מתיישבת על הרצפה, ליד המיטה של ההורים, מניחה את התיק מולי ופותחת את הרוכסן ברשרוש קולני.
ערבוביה של בגדי ילדים ישנים מקבלת את פני. מניו בורן ועד בר מצווה.
מתחילה לחטט בתיק, מזיזה פיסות בד עם ריח ישן הצידה, מנסה לצוד בעיני משהו כתום. שומעת את צחוקה של הדס מעומעם מהמטבח, מבקש עוד שוקולד צ’יפס. אין כמו סבתא. נכד מצד אחד, נכדה מצד שני. מכינים עוגיות ביחד. מנשנשים את כל השוקולד שאמא לא מרשה בבית. נותנים לי כמה דקות של שקט לחמוק אל חדר הארונות ולחפש את החולצה.
מזיזה פריטים נבחרים שנותרו לזכר. הנה שמלת שבת שלי מכיתה א’, אמא עוד חולמת שאלביש אותה להדס. והנה האוברול שהיא קנתה ליואל אחי בארה”ב לפני 20 שנה. צהוב עם מלמלה, ממש לא של בנות, מצויר עליו פו הדוב. הלבשתי אותו פעם אחת למיכאל וצילמתי, מסמנת וי.
איפה החולצה הכתומה? היו לנו בבית לפחות חמש… בטוח אחת מהן שרדה.
*
הייתי בת שמונה. אבא הביא את החולצות בחגיגיות. ארבע עם שרוולים קצרים, אחת עם שרוולי שלושת-רבעי – בשבילי. נעמדנו בשורה לתמונה. אמא קשרה סרטים כתומים לידיים, וירדנו למטה, להפגנה הגדולה של השכונה. הזמבורה של דוד נהוראי מחרישה את הרחוב.
הייתי בת שמונה. אבא הביא את החולצות בחגיגיות. ארבע עם שרוולים קצרים, אחת עם שרוולי שלושת-רבעי – בשבילי. נעמדנו בשורה לתמונה. אמא קשרה סרטים כתומים לידיים, וירדנו למטה, להפגנה הגדולה של השכונה. הזמבורה של דוד נהוראי החרישה את הרחוב.
“אבל אבא,” שאלתי, “למה הם רוצים להוציא אנשים מהבית שלהם?”
“הם חושבים שככה יעשו שלום עם הערבים,” אבא אמר, לא מסתכל עלי.
“וזה לא יביא שלום?”
אבא נענע בראשו לשלילה.
במוצ”ש נסענו לסבתא, אכלתי פיצה למלווה מלכה תוך כדי שאני בוהה בטלויזיה הדלוקה מבלי משים. איש עם כיפה כחולה גדולה, וזקן ארוך, קורע את הצווארון, נשכב על האדמה.
אמא נעמדה מהר, כיבתה. שהילדים לא יראו.
אחרי כמה ימים, כשהחדשות האפירו את פניהם של אנשי השכונה, כשהבכי על חבל הארץ שלנו שטף את הרחובות, כשהסרטים הכתומים כבר התלכלכו כי לא הורדנו אותם מהידיים, זה נגמר.
אבא חזר הביתה בלילה, ביקש מאמא קפה שחור. חזק. סיפר על השיעור היומי של הרב, על יללות ובכי ובגידת המדינה. ואיך לא נשאר לנו כלום, תמיד הייתה ותהיה לנו רק תורה. רק תורה. רק תורה.
קיבלו החלטה.
לראיון הקבלה בבית יעקב הגעתי עם לק בן שבועיים, ורוד ומקולף. המנהלת נעצה באמא גבה מורמת, מבהירה שאצלינו לא מקובלים דברים כאלו. אמא התנצלה, האשימה את הבת דודה מחו”ל. לא יקרה שוב. בכלל אין לנו לק בבית. וכן, כמובן יש הרבה גרביים. עד הברך, ברור.
לא יודעת מה עבר עליה, על המנהלת, אבל את כיתה ג’ התחלתי בבית יעקב. הבנים התחילו בתלמוד תורה.
וככה גדלתי, חולצה תכלת בשכונה של טריקו. משפחה בלי מגזר. היו עוד כמה כמונו, מפוזרות פה ושם. הצליחו למלא מיניבוס מהשכונה שלנו לבית הספר.
לפעילויות של בתיה בימי השבוע הלכתי, אבל בשבת צעדתי לסניף של תנועת הנוער הנפרדת, כי אסור בנים.
פילסתי דרך חיים בידיים חשופות, תוהה מה ההבדל בין שירות לאומי לעזר מציון, מתנצחת הפסקה שלימה שלא משנה שקוראים ליום הזה ל”ג בעומר, אבל כל עוד לא אכלתן תפוח אדמה שרוף בארבע לפנות בוקר וחזרתן הביתה מלופפות בשמיכה ושיכורות מאושר שראיתן את הזריחה, זה פשוט לא.
לכבוד בת המצווה של מוריה, השכנה מלמעלה, נסענו להתנדב. לשמח ילדים חולים במחלקת ילדים.
“לא חם לך?” החברה הג’ינג’ית שלה שאלה אותי. פוערת פה על הגרביונים. היה לה שם מצחיק, לא זוכרת איזה.
“לא.” חייכתי אליה מתחת לאף הליצן האדום והמשמח שעל פני, “אני רגילה.”
הסתכלתי עליה, מוחה זיעה מהמצח. ידעתי שגם לה חם. מה זה משנה שיש לי גם גרביים?
אחרי בת המצווה נפרדתי מהסניף הנפרד. אבא אמר שכבר לא מתאים. נכון שזה נפרד, אבל עדיין… בטח לא יאהבו את זה בבית הספר אם ידעו, נכון? אז לא מתאים. תוכלי להמשיך להסתובב עם החברות בשכונה.
קיבלתי בהבנה. ילדה בכורה של טוב וריצוי. השלמתי עם הקשרים השכונתיים שדעכו, טיפחתי לי קשרים אחרים.
ובכיתה ח’, כשהמורה הסתכלה עלי בחצי חיוך מהלוח ואמרה ללחיי הסמוקות מלהט הדיון הקיומי, “יש לך גאווה יהודית מאוד חזקה.” הרגשתי את הנשמה שלי זורחת.
בסמינר התחלתי להרכיב איזשהו פאזל, למדתי על קדש עצמך במותר לך, על אפשי ואפשי. על לבן שחור ואפור. ואיך כל פעם מישהו אחר מהם מנצח. ישבתי בשבת מחנה מול המילים של ‘קה אכסוף’ בפעם הראשונה, אחרי ניסיון אחד כושל להשתלב מצאתי את עצמי מפטפטת עם חני. שזרתי פנינים בצבע אחר על מחרוזת הזכרונות שלי.
*
“אוקי, אז בוא נדבר שניה על הפיל,” אמרתי לו, מסיטה קווצת שיער סוררת מפני.
אלחנן הרים אלי גבה, “פיל?”
“נו, אתה יודע למה אני מתכוונת.”
הוא צחק, “באמת שלא.” ואז התרצן קצת, “פספסתי משהו חשוב?”
כשאני לחוצה הידיים שלי מחפשות משהו להתעסק איתו, ועכשיו הן מצאו את הרוכסן של תיק הצד השחור. “איך זה שבחור מבית חרדי מוכן להיפגש עם מתחרדת?” שאלתי ישירות. לא היה לי כוח למצוא דרך עקיפה.
כשאני לחוצה הידיים שלי מחפשות משהו להתעסק איתו, ועכשיו הן מצאו את הרוכסן של תיק הצד השחור. “איך זה שבחור מבית חרדי מוכן להיפגש עם מתחרדת?” שאלתי ישירות. לא היה לי כוח למצוא דרך עקיפה.
הוא שתק שניה לפני שענה, “תגדירי מתחרדת.”
“כאילו,” התחלתי להסתבך, “אחים שלי בישיבות, כלומר חוץ משאול שמחפש את עצמו, ואין אינטרנט בבית – “
“לנו יש אינטרנט,” הוא אמר מיד. “מקווה שאני לא מקלקל אותך.”
“נו, די,” צחקתי. “אבל אתה יודע – הבית הוא לא…” עצרתי רגע מול החיוך החמוד שלו, שמגיח כל כך בקלות לקצוות הפה.
“יש בסלון תמונה ענקית של הרב מרדכי אליהו”, התעקשתי, “ולידו הרב עובדיה, הרבי מלובביץ’ והחזון איש.”
“אוקי.” הוא הנהן.
“ואבא שלי עם כיפה שחורה סרוגה,” המשכתי. “ואמא שלי עם חצאיות עד הרצפה ומטפחות צבעוניות.”
“הממ…”
“והם עושים לפעמים פאשלות בהכשרים.”
הוא הטה את ראשו הצידה.
“ואני אשיר לילדים שלי לפני השינה ‘ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת’ כי זה מה שאני מכירה – “
“ואת מעריכה תורה.” הוא קטע אותי. ” ורוצה חיי תורה. ועבדת מאוד קשה להגיע לאיפה שאת היום. בטח יותר קשה ממני.”
שתקתי.
“זה את אמרת,” הוא הזכיר לי, “אני רק מצטט אותך.”
“נכון,” שוב לא ידעתי מה לעשות עם הידיים.
“אז אני חושב שאם תשירי ‘כאן נולדתי’ לילדים, אולי אפילו אוכל להצטרף אליך קצת.”
*
ההורים שלי עזבו כבר את שכונת ילדותי. קצת אחרי החתונה שלנו הם עברו לגור בשכונה לידינו. בשלב כלשהו אבא אפילו הפסיק לשאול אותי בשקט איך אני מסתדרת כמפרנסת יחידה. יודע שרק אחייך ואומר שה’ עוזר. בימי שלישי וחמישי, כשאלחנן לא חוזר הביתה בהפסקת הצהרים כי יש לו חברותא עם מישהו בתהליכי תשובה, אני קופצת אליהם עם הילדים. מקיימת מצוות כיבוד הורים מהודרת, ועד הדרך מפלחת קוסקוס אמיתי שאף פעם לא אצליח להכין.
עכשיו החברותא של אלחנן במילואים, אז הוא משלים הספקים אחרים. נושא איתו בעול. לומד לזכותו.
ופתאום אני רואה אותו. את השרוול הכתום. שולפת חולצה. הכיתוב כבר דהוי מאוד מרוב שימוש, אך המילים ברורות.
יוצאת מהחדר, מתקרבת למטבח. אמא מביטה בי בשאלה, שהופכת לחיוך מבולבל. “מאיפה הבאת את זה?”
“מזל שאמא שלי טיפוס נוסטלגי,” אני מחייכת. “ושאני יודעת איפה לחפש את הדברים שהיא לא זוכרת איפה הם.”
אני נעמדת מאחורי הכיסא של מיכאל, ומושכת את החולצה על ראשו של בן השלוש שלי. הוא מנסה להתנגד ואז פורץ בצחוק. אני מסובבת אותו אלי, החולצה גדולה עליו בארבע מידות לפחות.
“אני גם רוצה שמלה כזו!” הדס מיד מכריזה.
אמא קוראת לאבא, הוא נכנס, רואה את החולצה, בוהה בה לרגע, ואז נכנס לגלריה בפלאפון. כשדמעות ממלאות את עיניו, הוא מראה לנו תמונה. חייל על טנק, דגל ישראל בליבה של עזה. חזרנו.
מסתכלת על הילדים הדוסים שלי שלובשים כתום, ואז שבה ומסתכלת בכיתוב על החולצה.
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.
2 תגובות
וואו
אהבתי ממש ממש.
סיפור נוגע ללב וכל כך מביע.
וואו הסגירת מעגל נכונה אם היום היו מחלקים חולצות כתומות חרדים היו לובשים את זה בחתונות