“וואו איזה קור!” מיכל חופנת את כפות ידיה אחת בשניה ומשפשפת אותן בחוזקה.
אני מסכימה איתה. והדרך הביתה, למרות שאורכת רק כמה דקות, נראית כמו נצח. הרוח המפתיעה שורקת מעל ראשינו, לועגת לסריג הכחול הדק שמעל צווארון התלבושת.
אנחנו נכנסות לרחוב של הבית שלי, ממשיכות להשוות תשובות מהמבחן. מיכל צוחקת כששומעת מה המצאתי בשאלה 7. אני אף פעם לא משאירה ריק כשאני לא יודעת. לוקחת את הסיכון שכתבתי שטויות, מקסימום צדקתי.
אנחנו עוצרות ליד השער האפרפר.
“רגע, המפתח – ” אני קופצת פתאום. פותחת את התא החיצוני, ודוחפת את היד פנימה. נושמת לרווחה כשאני רואה שהוא שם, “אה, אבל בעצם ההורים שלי בבית, יום רביעי היום.. שכחתי.”
“נפל לך,” מיכל אומרת. מצביעה על פתק ורדרד על הרצפה.
אני מרימה אותו, דוחפת חזרה לתיק. מתעלמת ממבטה הסקרן.
היא מתייאשת מהרמז שאני מסרבת להבין, “טוב אני קופאת פה, אז אני רצה. נדבר בערב.”
את הפתק קיבלתי מנועה, באמצע שיעור מתמטיקה, בהקבצה. היא כתבה תודה על שיעורי הבית שנתתי לה להעתיק. פרגנה מעומק נשמתה כמה אני מהממת, ואיך כל הכבוד לי על מה שאני עוברת, ושהיא מכירה משפחה שמתמודדים עם אותו דבר והבת שלהם התקלקלה לה, ומדהים איך אני שומרת על עצמי, וכמה אני צדיקה.
את הפתק קיבלתי מנועה, באמצע שיעור מתמטיקה, בהקבצה. היא כתבה תודה על שיעורי הבית שנתתי לה להעתיק. פרגנה מעומק נשמתה כמה אני מהממת, ואיך כל הכבוד לי על מה שאני עוברת, ושהיא מכירה משפחה שמתמודדים עם אותו דבר והבת שלהם התקלקלה לה, ומדהים איך אני שומרת על עצמי, וכמה אני צדיקה.
כתבתי לה תודה עם לב. דווקא עשה לי טוב הפתק. לא שאלתי מי המשפחה שהיא מכירה ושאולי נפגשנו באיזו פעילות. את הצחקוק רק לאור המחשבה להתקלקל שמרתי לעצמי. נו באמת, למי יש זמן לזה בכלל? לא נשמע כיף לטחון סדרות כשכל רגע צריך לקום ולפשר בין נעמה למוטי, חצאיות קצרות אומר קודם למצוא זמן לסדר את הארון ולהפריד בין הקיץ לחורף, ואיך אפשר לטייל בלילות ולעשות שטויות כשאת יודעת שאבא אפילו לא מצליח לשמוע אם מיכאל מיילל מהמיטה כשהוא רוצה בקבוק? לא מדבר אלי.
מיכל ואני נפרדות בחצי חיבוק, והיא ממהרת לכיוון התחנה. אני פותחת את השער, גומאת את השביל הקצר שמוביל אל דלת הכניסה בכמה פסיעות. ליד הדלת מונחת שקית אשפה קשורה שאהרון שכח לקחת, כמובן.
פותחת את הדלת, שקט מקבל את פני יחד עם הבלאגן הקבוע. וריח קצת חנוק, ערבוב של מרכך כביסה מהמתקן שמתייבש בסלון ושל בית דחוס וסגור. מניחה רגע את התיק, פותחת כמה חלונות. הרוח שורקת פנימה.
התיק של אמא מונח על יד השולחן, מעיד שהיא בבית. פעם, לקראת סוף חודש היא הייתה עושה ימים ארוכים בעבודה. הבית היה נראה בערך אותו דבר. תמיד סידרתי בערבים האלו, רק שאז ידעתי שהיא תגיע. תסדר, תדיח כלים, תכין כוס קפה. זה היה שלה, לא שלי. היום זה שלי. היא לא מסדרת. לא שותה קפה. אז מה זה משנה אם היא בבית או לא?
על השטיח מפוזרים משחקים מהבוקר, או מאתמול. כמה ספרים זרוקים על הספות. על המדרגות יש ערימה של נעליים, מחברות וקלפים משחק שאמורים להגיע לקומה השניה.
נכנסת למטבח, פותחת את המקרר. מציצה לתוך כמה קופסאות של אוכל מוכן, לאחת יש ריח קצת מקולקל. זורקת אותה. אני רעבה, לא מתחשק לי שום דבר. מוציאה ביד אחת בקבוק שוקו ובשניה חלב ריק. החלב מוצא את מקומו ליד הקופסא בדרך למזבלה. לוקחת כוס פלסטיק כחולה, גבוהה, מוזגת לי שוקו. מסתכלת על הכיור המלא ומתחרטת שלא לקחתי חד פעמי.
שומעת לפתע דלת נפתחת בקומה השניה, רגע לאחר מכן פסיעות הרגליים של אבא נשמעות במורד המדרגות.
הוא מרים אלי מבט מופתע כשמבחין בי יושבת ליד השולחן. “חלי, סיימת מוקדם היום?”
אני מהנהנת, “היה לנו מבחן. סיימתי מהר, וכשמיכל גמרה הלכנו ביחד.”
“יופי,” אבא דוחף את הפלאפון לכיס וניגש למגירה של הסכום הבשרי, “איך היה?” הוא פותח אותה ושולף את המפתח של הרכב מהפינה.
“בסדר,” אני אומרת. “תורה זה לא קשה.”
אבא מהנהן. הפנים שלו עייפות, כרגיל. הוא מתחיל ללכת לכיוון הדלת, ואז נעצר ומסתובב אלי חזרה, “תגידי חלי, למיכאל יש מעיל?”
אני מסתכלת על המתלה העמוס במסדרון, רואה זרוע כחולה מבצבצת, “כן. הנה הוא, שם.”
“אה יופי,” אבא אומר שוב, “צריך רק לזכור לשלוח אותו עם זה בבוקר. הגננת שלו התקשרה, הזכירה שכבר הגיע החורף, וקר לו.”
אני פולטת מין המהום, חציו צחוק חציו מורת רוח.
“היא צודקת,” אבא מרים את ידיו בתבוסה, מחייך, “בדיוק מה שחסר לנו עכשיו, שהוא יצטנן ויצטרך להישאר בבית.. טוב, להתראות.”
“לאן אתה הולך?” אני שואלת.
חצי שנה קודם לכן אבא היה תוקע בי מבט לא מרוצה על שאלה כזו, עכשיו הוא רק עונה. “אני צריך לקפוץ לבנק להביא את כרטיס האשראי שהזמנתי, ואחר כך לנסוע לסבתא להחזיר את איתמר, יש לה תור לבדיקת ראיה.”
בחודש הראשון של חייו איתמר היה רק אצל סבתא. אמא הובהלה לניתוח מיד אחרי הברית, והדרישה לטפל בניו-בורן הייתה גדולה על כולנו. אבל אז אמא בכתה והתחננה שהיא רוצה אותו בבית. אבא היה שם אותו לידה כשהיא שוכבת, להריח אותו, להרגיש. בשאר הזמן הוא היה אצל סבתא. עכשיו הוא כבר גדל, אז לרוב סבתא הייתה איתו בבית שלנו. לרוב, אבל היום לא.
מסתכלת על אבא שלי, עם השקיות השחורות מתחת לעיניים, גיבור בשיאה של מלחמה. לוגמת את מה שנשאר מהשוקו שלי עד תחתית הכוס, “ביי.”
אבא יוצא, סוגר אחריו את הדלת בשקט.
מבטי נודד לשעון. יש לי שלושת רבעי שעה עד שהבנים יחזרו, ואז אצטרך לרוץ להביא את נעמה מהצהרון.
זורקת את כוס הפלסטיק הכחולה לכיור החלבי, היא מצטרפת להר הכלים שבתוכו. מעבירה מבט על השיש, בהחלטה של רגע מרימה צלחת עם שאריות ספגטי מאתמול, גורפת את תחולתה לפח ואיכשהו מניחה גם אותה באלכסון בכיור.
אוספת כמה טישואים, דף צביעה וסוף של עיפרון, ומעיפה גם אותם. ואז נעצרת, גם ככה הכל יתבלגן שוב במהלך היום ובערב אצטרך לסדר. חבל על הזמן שלי כרגע. אתמול לא סידרתי, למדתי למבחן בתורה, לכן הכל נראה ככה.
האמת שלא בגלל זה. הבלאגן תמיד חגג, אך בערבים שהייתי מסדרת לפחות לא הייתי צריכה להתעורר לתוכו.
אני מכתפת את התיק הכבד ועולה במעלה המדרגות, נכנסת לחדר, וזורקת אותו ליד המיטה. הרעש חזק יותר ממה שהתכוונתי בגלל הספרים האיומים האלו של יואל גבע.
איפה הנגן שלי?
מסתכלת על המדף, על השולחן העמוס, על הר הבגדים שעל המיטה, פותחת מגירה, שתיים, ולבסוף מוצאת אותו בשלישית. תוחבת אוזניה, דוחפת את הר הבגדים לקצת ומתיישבת. רגע לפני שאני משתרעת לאחור ומפעילה את השיר אני שומעת שיעול חלוש מהחדר של אבא ואמא.
מתרוממת מהמיטה, והולכת לצד השני של המסדרון. הדלת פתוחה, כנראה אבא שכח לסגור אותה כשיצא.
למרות מזג האוויר האפרפר, החדר של אבא ואמא שטוף אור, החלון פתוח לרווחה והווילון הצהבהב מתבדר עם הרוח.
אמא שוכבת על הגב, עיניה עצומות. ראש מוגבה על שתי כריות, ידיים על הבטן, אחת על השניה. נשימות כבדות, כרגיל ביום רביעי.
אני מהססת, אמא נראית ישנה, עושה חצי פסיעה לתוך החדר. מתחרטת, מסתובבת ופונה לצאת, אך אמא משמיעה מן המהום שקורא לי חזרה.
הולכת בשקט ומתיישבת על המיטה לידה, בצד של אבא.
“מה שלומך אמא?” אני שואלת בחצי לחישה.
אמא ממשיכה לנשום, נשימות איטיות וקולניות. ואחרי רגע עונה לי בעוד “מממ…” שאני לא יודעת לפרש.
אני מסתכלת עליה. השמש מאירה את תווי פניה החיוורים. את השפתיים חסרות הצבע, את המקום שבו פעם היו ריסים. את המצח נטול הגבות.
מסתכלת על הברט שלה, הורדרד. הוא שוכן קצת עקום על ראשה, מסגיר את הקרחת המבהיקה שתחתיו. קצת אחרי שהתחילה הנשירה המסיבית אמא שלחה את מירי אחותה לקנות לה את הברט הזה, העיפה את השחור הקבוע לפח. אמרה שהוא מדי מדגיש את החיוורון שלה, את השיער שאיננו.
אמא מרימה יד לאט וטופחת על המיטה לצידה, מסמלת לי לשכב. אני משתרעת על הצד בעדינות, מניחה יד מתחת ללחי שלי.
“מה שלומך?” היא מחזירה לי את השאלה. הקול שלה חלש.
יום רביעי זה היום הקשה. ביום שלישי היא ואבא בבלינסון. מתחילים עם בדיקת ברזל בבוקר, אחר כך כימו עד תשע בערב. ואז חוזרים הביתה, ואמא זוחלת למיטה ליומיים.
“ברוך ה’,” אני עונה, “היה לי היום מבחן, בתורה. היה קל.”
אמא מחייכת, עיניה עדין עצומות, “תודה לה’ שאת חכמה,” היא אומרת בעייפות, “הספקת ללמוד בכלל?”
“כן,” אני עונה. “אתמול. מיכל הגיעה בערב. מוטי קצת שיגע אותנו, אבל בסוף הרדמתי אותו ולמדנו איזה שעה. אחר כך חזרתי לבד, אבל הבית נראה כמו חורבה.”
אמא לא מתרגשת, שוב מרימה את היד בעדינות. יד ימין. הצד הנקי. את יד שמאל קשה לה להזיז הרבה. מוצאת את שלי, לוחצת אותה, עד כמה שהיא יכולה לפחות.
היא משתעלת פתאום שיעול קטן ועוית כאב חולפת על פניה.
מסתכלת על אמא שלי, גיבורה בשיאה של מלחמה. על עצמה. עלינו. על החיים. כואבת את הכאב שלה. מתנתקת ממנו כדי להמשיך לשרוד.
“אמא,” אני אומרת פתאום, רוצה להצחיק אותה. “רות שאלה אותי היום אם אני בקטע של בייביסיטר. אמרתי לה שאני יותר בקטע של קופת העיר. לספר איזה סיפור בלהה על משפחה מרובת ילדים, שמונה במספר, שהאמא חלתה במחלה הנוראה, האבא מתרוצץ איתה בין רופאים, וכל העול נופל על הבכורה בת ה-15, כשהקטן בן חצי שנה בלבד!”
“אני הייתי תורמת לנו. לפחות ח”י שקלים.” אמא אומרת חיוך חוצה את פניה.
“רות החווירה קצת כשאמרתי לה את זה, היא לא הבינה את הבדיחה, מסכנה.” אני צוחקת. “אבל מיכל חיפתה עליה.”
“אפשר גם לשלוח תמונה של הסלון,” אמא מציעה. “ולא משנה ממתי, מהיום, מלפני שנתיים – זה תמיד נראה אותו דבר.”
אנחנו צוחקות יחד.
החיוך של אמא מתעוות לרגע נוסף ואז מתייצב שוב. היא מבינה את ההומור השחור שלי. חלקה איתי רגע של הנאה. ואז הסרטן לקח אותה, שוב. הכאיב.
החיוך של אמא מתעוות לרגע נוסף ואז מתייצב שוב. היא מבינה את ההומור השחור שלי. חלקה איתי רגע של הנאה. ואז הסרטן לקח אותה, שוב. הכאיב.
הכימותרפיה הזו… שמצילה ומתישה את הגוף בו זמנית. מנסה להיזכר בשם המדויק של התרופה. לא זוכרת. אני לא כמו מירי.
את מירי פגשתי בנופש משפחות של עזר מציון בחופש הגדול. מירי ידעה הכל על המחלה של אמא שלה, לפרטי פרטים. איפה בדיוק הגוש ממוקם, כמה ניתוחים יתבצעו, ממה מורכבת הכימו, מה ההבדל ביו טיפול מונע לטיפול טרום-ניתוחי, כמה זמן בהתאוששות, איזה תזונה מתאימה לכל שלב בתהליך, מתי יתחילו הקרנות אם הכל ילך כשורה. היא דיברה על זה כל הזמן, קראה מחקרים ואת כל הדוחות הרפואיים, התמודדה על הקושי על ידי בליעת ידע תמידית.
אני לא יודעת כלום. התהליך של אמא עובר מעלי, כמו כותרות של עיתון. גוש, ביופסיה, בכי, לידה, ברית, תפילות, ניתוח ראשון, ד”ר שניבאום, עוד תפילות, התאוששות ועכשיו אנחנו בכתבה על הכימותרפיה. כבר ארבעה חודשים.
ואני ממשיכה לטחון שוקולדים שכל מיני אנשים רחמנים קנו לנו לשבת, לקלח את הקטנים, לתאם עם סבתא מה קורה עם איתמר, לקום בלילה עם מיכאל לשירותים, לקחת ולהחזיר את נעמה מהגן,לנהל שיחות טלפון בהולות עם מיכל ואילה על זה שרינה נפגעה שלא הזמנו אותה לפיצה כשיצאנו, לזרוק קופסאות פלסטיק ריקות של אוכל מארגוני חסד צדיקים שונים, לריב עם אהרון כשהוא חוזר מהישיבה בערב שיעזור קצת לסדר את הבית ולעוות את אפי מול ריח החילבה שאבא החליט למרוח לאמא בסנדוויץ’ כל בוקר, כי הוא מלא בברזל וחסר לה.
הפלאפון שלי מצלצל מהחדר. לא קמה לענות, נח לי על המיטה ליד אמא. זו בטח שירה, רוצה לדעת מתי לבוא היום.
בפעם הראשונה שהיא הציעה לבוא לעזור לי לנקות את הבית, לא ידעתי איך להגיב. מצד אחד התביישתי נורא, מצד שני הבנתי שאם מישהו לא ינקה את השירותים, זה לא יקרה לבד. אז הסכמתי. עובדות משק-הבית שקיבלנו מביטוח לאומי התחלפו כמו גרביים, ועד שהייתה אחת שהגיעה באופן קבוע היא באה עם טייץ קצר וחולצה שקטנה עליה בכמה מידות, אז נאלצנו להיפרד גם ממנה ועוד לא הגיעה אחרת.
האמת שזו הייתה הצלה ששירה הגיעה. אני שמרתי על הילדים בקומה הראשונה. אמא הייתה איתנו, שכבה על הספה. הראיתי לה איפה חומרי הניקוי, והיא תקתקה את כל הקומה העליונה. כשירדה למטה ראיתי שהאקונומיקה הכתימה לה את החולצה, והתנצלתי מאוד. היא אמרה שזה כתם של מצווה.
חייכתי. ממש תענוג. להיות מצווה. להיות כתם.
מחליטה לחזור אליה אחר כך. אני עייפה. היד של אמא נעימה על ידי, למרות שהיא קרירה.
יש לאילה יום הולדת ביום רביעי, מיכל אמרה שתקפוץ למרכז, תקנה איזו מתנה. אני צריכה להגיד לה שדובי לבן זה תינוקי, עדיף להביא בלונים ו…
הדלת למטה נפתחת, אני מזנקת בהפתעה. כנראה שנרדמתי. שומעת את קולו של אבא.
אמא מסתכלת עלי, מבטה טוב, אוהב. “בדיוק התלבטתי איך להעיר אותך.”
אני מציצה בשעון, רבע לארבע.
“וואי, אני חייבת לרוץ לגן של נעמה,” אני קופצת. “פעם שעברה שאיחרתי הסייעת רמזה שאם זו הייתה ילדה אחרת כבר היינו חוטפים קנסות.”
אמא צוחקת, עם החיוך הכאוב, “גיבורה שלי.” עוזבת את ידי.
אני מדביקה נשיקה עדינה ללחיה השקועה, מבינה שזה שווה. שאמא בבית, שהתיק שלה מונח על יד השולחן. שלא תשתה את הקפה, אז מה. היא פה, וזה עושה את כל ההבדל.
“ביי אמא.”
יוצאת מהחדר, משאירה את אמא לכאוב את הכימו. רצה למטה, אסירת תודה. גיבורה בשיאה של מלחמה.
3 תגובות
אוהבת את הסיפור הזה! סוף סוף סיפור שהגיבור שלו הוא אמיתי והגבורה שלו אמיתית עפ”י התורה. סיפור שמדגיש את הטוב והחיובי ונותן כח להיות גיבורים בחיים.
נפלא לפגוש גיבורים אמיתיים. גיבורים שפשוט חיים כל סיטואציה הכי אנושי ומודע שאפשרי.
מנסיון חיי, רוב הגיבורים הם גיבורים בעל כורחם,
מה שרק מוסיף להם נקודות.
תוהה לעצמי לא פעם מאיפה שואבים כוחות כאלה מאיפה???