שלה היא

הצלצול מרעים ברחבי התיכון, גואל אותה מייסוריה.

היא זורקת כמה משפטי סיכום לשיעור, מנחיתה שיעורי בית ואורזת את התיק. היא חייבת לעבור בספריה לפני השיעור הבא, והראש שלה כואב. מרגישה שהשיעור הזה סחט ממנה אנרגיות כמו תפוזים במכונות מיץ טבעי. 

הבנות מתחילות לצאת מהכיתה, מייללות או צוחקות. היא מרימה ראשה, “תהילה, בואי רגע.”

נערה נמוכה, קצת מלאה, בקוקו ארוך וגבוה מתקרבת לשולחן שלה.

“הבנת את החומר היום, נכון?” היא שואלת.

“כן,” תהילה מהנהנת.

“אז שיהיה לך ברור,” זוקפת אצבע בחומרה, צמיד פנדורה עם שלושה תליונים מתנדנד על מפרק ידה, “שאם את מגיעה לשיעור הבא בלי שיעורי בית – אני מבטלת את הפרטני שלנו באנגלית.”

תהילה פוערת את פיה בדרמטיות, “מה, המורה! אני תמיד – “

“לא מעניין אותי.” קוטעת אותה, “מבחינתי תעשי אותם עכשיו בהפסקה. את מגיעה ביום ראשון לשיעור. ומגיעה עם שיעורי בית מושלמים. שמעת?”

תהילה מחייכת בתבוסה, “פסדר, משתגידי. תתחדשי על הצ’ארם.” ויוצאת מהכיתה.

יש הקבצות 3-ב’ שהיא אוהבת. בנות חלשות לימודית, אבל עם אופי, עם חזון. כיף איתן. אבל כיתה ט’ הזו מוציאה אותה מדעתה. צריכה להתחנן בשביל לקבל את תשומת ליבן, דבר שבדרך כלל לא קורה לה במתמטיקה, והפערים בין התלמידות בלתי נסבלים. 

כולן מאובחנות, ברמה כזו או אחרת. חלקן חסרות הרגלי למידה הכי בסיסיים ולא יודעות איך מדליקים מחשבון, חלקן באמת מתקשות להבין את ההיגיון, ותהילה. שמבינה הכל בלי להניד עפעף, שמשתעממת מיד ואז מתחילה להריץ דאחקות. שבוכה אצל המנהלת שהיא חייבת שעות פרטניות דווקא אצלה, אצל המורה ריקי, ואז מגיעה לפרטני באיחור של 20 דקות.

הכיתה כבר ריקה. ריקי מניפה את התיק, צועדת בהחלטיות לספריה, עד שהיא מגיעה לחדר מורות נגמרת ההפסקה. 1 קפה, 2 סוכר והיא כבר בדרכה לכיתה י”א.

*

“המנהלת,” ריקי פורצת את הדלת, מתעלמת מהמזכירה הרכונה על יד השולחן, “אמרתי לך!”

היא כמעט דוחפת את קבוצת הדפים שבידה מול אפה של המנהלת. “תראי.”

“בסדר, ריקי, בסדר.” המנהלת לוקחת את הדפים ומעיינת. מרימה מבט אחרי רגע, “וזה מבחן – “

“של ארבע יחידות!” ריקי אומרת בלהט. “הכנתי לה מבחן שונה מכולן והושבתי אותה מתחת לאף שלי. אמנם זה חומר פשוט של תחילת שנה, אבל עדיין. יש פה גם הבנה של דברים שלא לימדתי בכלל.”

“של ארבע יחידות!” ריקי אומרת בלהט. “הכנתי לה מבחן שונה מכולן והושבתי אותה מתחת לאף שלי. אמנם זה חומר פשוט של תחילת שנה, אבל עדיין. יש פה גם הבנה של דברים שלא לימדתי בכלל.”

המנהלת נאנחת ונשענת אחורה, משלבת את אצבעות ידיה. “היא לא תעמוד בלחץ של ארבע יחידות.”

ריקי נושכת את שפתה. “אפשר לתגבר אותה.”

“אי אפשר לעשות הכל פה,” המנהלת מנידה בראשה. “היא צריכה לרצות, והיא צריכה תמיכה מהבית. אלו שני נעלמים חסרים.”

“אולי – ” ריקי מתחילה, אך לא יודעת איך להמשיך. למה כל כך אכפת לה מתהילה הזו? עברו תחת ידיה עשרות תלמידות מאובחנות, חלקן מוכשרות פחות חלקן יותר. במה היא שונה מכולן?

*

“בואי נעשה עסק,” ריקי מתיישרת על הכיסא שלה ומשלבת את אצבעות ידיה. תהילה יושבת לידה, שעונה לאחור בשעמום מתחמק.

“אני נותנת לך עכשיו אנסין לשיעורי בית, ואת עושה אותו לבד. אבל לבד באמת! כמה שיש לך כח. אם תחזירי לי ליום רביעי לפחות 5 שאלות מלאות, ורובן תהיינה נכונות – אני אדבר עם המורה לדקדוק שתוסיף לך 5 נקודות במבחן.”

תהילה פוערת את עיניה לרגע. “אני בחיים לא אצליח לעשות את זה לבד.”

“יש לך שישה ימים, אני רוצה חמש שאלות.” עונה ריקי ברוגע, “תעשי שאלה ביום.”

“לא הבנתי, המורה, נראה לך אין לי חיים? שאני ישב כל יום ויעשה שאלה באנגלית – “

“כן אני יודעת שאת עסוקה,” ריקי מסיטה את עיניה לקיר הנגדי, העמוס בספרי ספריה ישנים המתחננים שמישהו יעיין בהם, “מה שלום רחלי? הייתה טעימה הגלידה?”

תהילה צוחקת בהתרסה, אך ריקי רואה את הסומק מטפס במעלה לחייה. “מה המורה, את עוקבת אחרי?”

“ברור,” ריקי קורצת. 

הן עורכות קרב מבטים קצר, שבמהלכו תהילה תוהה מה עוד ראתה המורה ריקי בגלידריה בכיכר או מסביב לה, וריקי מתלבטת כמה ידע עולם להפגין.

שתיהן שותקות.

*

“את קולטת שהן כבר בי’א?” שואלת אותה שפרה כשהן מציצות מפתחו של חדר מורות, מסתכלות על הבנות המשולהבות רצות הלוך חזור בין המזכירות לכיתות הלימוד. שירי פורים מתנגנים בקולי קולות במסדרונות, וההכנות ליריד השנתי בעיצומן.

ריקי מנידה בראשה, “האמת שלא. הן כאלה…”

באותו רגע קבוצה של בנות רצות לכיונן, סרטי קרפ אדומים קשורים לפרקי ידיהן כמו צמידים והן צוחקות וצווחות בהתרגשות.

“המורה!” החבורה מתקרב לדלת חדר המורות, “וואי את חייבת לבוא ולראות איזה מהמם עיצבנו את החדר פוטו!”

“ברור, נבוא עם הילדים.” שפרה מחייכת.

“המורה, את גם תביאי את התאומים?” שואלת אותה אחת הבנות.

“בטח,” ריקי מחייכת, “הם רק בכיתה א’, עדיין אפשר להכריח אותם להצטלם.”

הבנות צוחקות ודוהרות להן הלאה.

“אמרת שאת לא חושבת להביא אותם,” מזכירה לה שפרה.

“בעיקרון לא תכננתי,” מודה ריקי, “אבל חיים מפנטז על הדוכן של הימבמבם, ודני החליט שהוא לוקח פיקוד על הבת של אחותי. כך שהוא לא ירגיש שהוא מחפש את עצמו. אני מקווה שהם יהנו.”

*

“הלו,” ריקי נוקשת באצבע צרדה, “את איתי?”

תהילה מפהקת, “כן המורה, סליחה. אני פשוט גמורה עוד משבת.”

“נכון, הייתה שבת שבע ברכות!” ריקי נזכרת, “איזה יופי. איך היה?”

“היה נחמד,” תהילה מותחת את זרועותיה, “כאילו, בהתחלה היה סבבה. אחר כך פחות. אבל חזרנו מזה מאוחר, אז זה למה אני עייפה.”

“למה פחות? לא נחמדה הכלה החדשה?”

“אה לא, היא בסדר גמור. כאילו, חננה כזאת, עדינה. והמקום היה יפה כזה, הייתי בטוחה שזה סתם יהיה באיזה ישיבה מעפנה, אבל היה דווקא נקי ומסודר, ועם עציצים וכזה.” היא נעצרת, מתלבטת. לבסוף ממשיכה. “אבל אחרי הסעודה אבא שלי שתה. ביקשתי ממנו שיפסיק והוא לא שם עלי, ועשה פאדיחות.” קולה דועך, “אז עליתי לחדר ולא יצאתי עד סעודה שלישית.”

ריקי מרגישה איך ליבה מחסיר פעימה, כמו בכל פעם שתהילה זורקת לה הצצה אקראית לחיים שלה, “את לא אוהבת שהוא שותה?” היא משתדלת שקולה ישאר ענייני, ולא מדי אמפטי או מנדנד.

תהילה נוחרת, “ברור שלא! איך אפשר לאהוב את זה? שותה כמו איזה שיכור, מדבר שטויות, יעני לכבוד קדושת השבת, ברור. ואז מקיא – ” היא נעצרת. “טוב, לא’משנה. אני שונאת את זה וזהו.”

“חברים של אח שלך היו בשבת?” ריקי שואלת, לא יודעת אם היא דורכת על יבלת או לא. מנסה להעביר נושא.

“היו כמה שאכלו איתנו,” אמרה תהילה, “אבל הרוב הגיעו לסעודה שלישית – ואת יודעת, אפילו שולברג הגיע!”

ריקי מחייכת בהפתעה, “באמת?”

“כן,” ריקי מרגישה שכתפיה של תהילה מנסות להזדקף, “הוא היה בחתונה, ברור. הוא מת על אח שלי, הוא הכי גאון בישיבה שלו. אבל שהוא הגיע לסעודה שלישית – זה הפתיע את כולם. אבא של הכלה מה-זה התרגש.”

נעלם נוסף שריקי אף פעם לא הצליחה להציב. איך אחיה של תהילה, נער מוכשר, בוגר משפחת מצוקה משכונת עוני קטנה, הצליח להתקבל לאחת הישיבות הטובות ובעלות השם בארץ. ועוד יותר, להיות בן טיפוחו של ראש הישיבה הנודע, עתיר המוסדות, הרב שולברג.

“את יודעת שגם את חכמה כמוהו, נכון?” היא שואלת.

“משו,” תהילה צוחקת, “המורה, אני לא 07 אני 012 מרוב שאני – “

“את הבדיחה הזו כבר שמעתי,” ריקי קוטעת אותה, “ואני לא אוהבת אותה בכלל. וכן, תהילה. את חכמה מאוד. אין הרבה בנות שהצליחו לעלות מ-3ב’ ישר ל-4 יחידות באנגלית. וגם במתמטיקה אנחנו לא מדברות על פחות מ-100.”

תהילה מגלגלת עיניה. ילדה שלא מאמינה בעצמה. שאף פעם לא האמינו בה. “כולן מקבלות 100 ב-3 יחידות מתמטיקה.”

“מה את רוצה להיות שתהיי גדולה?” ריקי שואלת אותה פתאום.

תהילה מופתעת מהתפנית החדה בשיחה, “מאיפה אני יודעת?”

“אף פעם לא חשבת על זה?” שואלת ריקי, “בתור ילדה קטנה. מה חלמת להיות?”

“אולי אני אלמד איפור,” תהילה זורקת.

“מה היית רוצה להיות?” ריקי רוכנת קצת קדימה. מתעקשת. “אם היית יכולה לעשות כל מה שאת רוצה.”

“אם הייתי גאונה שעושה 5 יחידות בהכל יעני?” תהילה מרימה גבה. שותקת רגע. “הייתי רוצה להיות אחות.”

“אחות.”

“אממ… כן.”

“למה?”

“אני יודעת.. לעזור לאנשים.”

“מדהים.” 

“מה מדהים? הכל אצלי 3 יחידות ואני סתומה.”

“כבר אמרתי לך שלא. ואם תרצי – את תהיי אחות. את לגמרי יכולה.”

“מ’שתגידי”.

“520 בפסיכומטרי קטן עלייך.”

“המורה, את חיה בסרט.”

*

השעה כמעט חצות וריקי עולה את הרחוב בעייפות.

‘פעם אחרונה!’ נוזפת בעצמה, ‘פעם אחרונה שאת מעיזה להתפתות וללכת לחתונה של בוגרת בקצה הארץ, עם טרמפ רק עד אמצע הדרך! כשהדודה חייבת להישאר עד הסוף…’

אז נכון שהיה ממש נחמד לפגוש את הבוגרות החמודות מהשנים הראשונות שלה, כשהייתה יותר חברה שלהן מאשר מורה. היה מרתק לעשות מחקר של צפיה מהצד, מה יצא ממי ומה הסיכוי שהיה יוצא אחרת. אבל כמה אפשר? שפרה צדקה.. לשרוף ערב על יציאה מיותרת. מה היא אשמה יכול לעשות שהיא לא עומדת בפני הקדשות אישיות, ושהיא בין המורות הבודדות שיכולות לצאת בערב בלי להשתגע עם בייביסיטר?

אז נכון שהיה ממש נחמד לפגוש את הבוגרות החמודות מהשנים הראשונות שלה, כשהייתה יותר חברה שלהן מאשר מורה. היה מרתק לעשות מחקר של צפיה מהצד, מה יצא ממי ומה הסיכוי שהיה יוצא אחרת. אבל כמה אפשר? שפרה צדקה.. לשרוף ערב על יציאה מיותרת. מה היא אשמה יכול לעשות שהיא לא עומדת בפני הקדשות אישיות, ושהיא בין המורות הבודדות שיכולות לצאת בערב בלי להשתגע עם בייביסיטר?

היא ממשיכרה לרטון לעצמה בחולפה על פני הספסל הנסתר שליד בניין מספר 13.

כשלפתע, דמות של בחורה במכנסיים מתרוממת ממנו וחולפת על פניה במהירות.

הנערה מבחינה בה, זורקת לעברה מבט מזוגג, שנאטם לשניה כשהיא מזהה את ריקי.

ממשיכה הלאה, מתעלמת. מרימה את הכובע של הקפוצ’ון על שיערה המפוספס בגווני ג’ינג’י בלונדיני של צביעה

לא מקצועית. ריח של עישון לא מזוהה נודף ממנה כשהיא מתרחקת.

משהו בריקי מתכווץ כשהיא עושה חשבון פשוט – הכלה שבירכה אותה היום הייתה בי”ב, כשהמפוספסת הייתה בט’. עם אותו מבט משועמם ועונשים אצל המנהלת מהשבוע הראשון. 

ריקי מביטה לכיוון הספסל. הוא ריק. זו רק רחלי, לבדה. תהילה לא פה. 

נושמת בהקלה. 

“טוב,” ריקי מנסה להתגבר על ההמולה בכיתה הקטנה, מעוטרת הבלונים, “רק כמה נקודות לפני ש-“

“המורה! אמרנו לא לומדים!” מיכל מתפרצת לדבריה בדרמטיות.

“כן, כבר הסכמתי מסיבה.” ריקי מחייכת, “אבל רק רגע, בבקשה. מדגישה וחוזרת שכמה שזה מחמיא לי שהחלטתן לחגוג את חזרתי מחופשת לידה, אנחנו עושות מסיבה על שיעור אחד בלבד. מיד אחריו – כוס מים וספרי מתמטיקה. הבגרות מתקרבת ובואו נאמר שהקצב לא מדי מזהיר.”

“וואי המורה, לא התחלנו וכבר את הורסת?!” תהילה צועקת ממקום עומדה בכניסה לכיתה, “בואי בואי תאכלי עוגה. אל תדאגי, הכל בד”ץ.”

“לבגרות במתמטיקה לא אכפת מה ההכשר של העוגה, וכמה קלוריות אני צוברת בגללה,” ריקי נוזפת, “את חייבת להוציא 100, להזכירך.”

“יאללה המורה, חלאס עם הבגרויות האלו. אכלתם לנו ת’ראש.” חני מתיישבת על אחד השולחנות האחרויים, “גם ככה כולנו נהיה מטפלות במעון או מוכרות בחנות וזהו. מי צריך את התעודה הזו בכלל?”

“אני מאחלת לכל אחת הצלחה בכל אשר תלך.” אמרה ריקי, “ואתן תהיו מקסימות בתור מוכרות, מטפלות, מאפרות, מזכירות או אחיות, זה לא סותר – “

“פחחח המורה שכחת באיזה כיתה את? נראה לך מישהי פה תהיה אחות?!” 

ריקי מתעקשת לא לפזול לעברה של תהילה ופותחת את פניה לענות, כשזו מקדימה אותה :”אני הייתי רוצה להיות אחות.”

שאגת צחוק עולה מהקבוצה שבסוף.

“תהילה, אל תבלבלי את המוח,” חני נוזפת בה, “את עובדת אצל שולמית הלוי, לא?”

“פסדר, מה זה קשור?” תהילה אומרת, “אה, המורה לא אמרתי לך, התחלתי לעשות תסרוקות אצל שולמית!”

שולמית היא מתסרקת צעירה שנהייתה שם דבר בעיר, ריקי לא יכולה שלא להתרשם מזה שהיא הכניסה את תהילה לעבוד אצלה, אך בכל זאת היא אומרת: “לא על חשבון הלימודים אני מקווה.”

“ברור שלא!” תהילה דרמטית.

“נו את רואה, אז תמשיכי לעשות תסרוקות כמו שאת טובה וזהו.” חני חותמת את הדיון. “את יכולה לעשות בזה מלא כסף, מה הקשר אחיות?”

“וואי חני תרגעי,” סומק קל מטפס על לחייה של תהילה כשהיא מבינה שמנתחים את עתידה המקצועי מול תריסר בנות ההקבצה שלהן, “אמרתי שאם הייתי יכולה בכללי – “

“וואלה לחץ דם אני לא נותנת לך לבדוק לי.”

“למה את מורידה אותה ככה?” שואלת פתאום מיכל מצידה של תהילה, “למה מי ישמע במה את תעבדי שנה הבאה?”

“מי חושב על זה בכלל?” מפטירה חני, “נעבוד באיזה חנות או לויודעת מה, העיקר שיהיה כסף.”

הקבוצה האחורית מתחילה לדון באיזה חנויות משתלם לעבוד וכמה מכניסה מזכירה רפואית, כשמיכל אומרת לתהילה ברצינות, “את הכי חכמה בהקבצה שלנו, ברור שהיית יכולה להיות אחות.”

*

“יופי,” ריקי סוגרת את הספר, “אז נתראה ביום שלישי, ואל תשכחי להביא מחשבון מדעי, טוב?”

הילדה הצנומה מהנהנת ומתחילה לארוז את חפציה, כשדלת הספריה נפתחת בבעיטה.

“הנה את!” תהילה רצה אל תוך הספריה, נעמדת מול השולחן באגרופים קפוצים, “אני צריכה לדבר איתך, המורה.”

ריקי מופתעת מנימת הכעס בקולה של תלמידת הי”ב. “בטח,” היא אומרת, ממתינה שהתלמידה שלצידה תסגור אחריה את דלת הספריה. נעמדת לאט, “קרה משהו?”

“למה עשית את זה?” תהילה מסננת.

“סליחה?”

“למה הלשנת עלי?!” 

“מה?”

“אל תשחקי לי אותה תמימה,” קולה של תהילה הולך ומטפס, “את היחידה שידעה על הפלאפון! את הלשנת למנהלת!”

ריקי נעצרת, היא מסתכלת על תהילה, מנסה לשדר רוגע. “אני לא סיפרתי למנהלת על הפלאפון שלך.”

“אני אמרתי לך, שהוא כשר! אפילו ווצאפ אין בו! מה הקטע שלך?!”

“תהילה,” ריקי מנסה לשמור על טון שקט, “תרגעי בבקשה. מה המנהלת אמרה לך?”

“בגללך היא תעיף אותי מהבצפר!” תהילה משתנקת. “יאללה, למה נשארתי פה בכלל? הייתי צריכה לעוף מפה לפני שנתיים כבר! צרחה עלי זאתי מול כולם.”

“אני אדבר עם המנהלת,” ריקי מנסה “היא לא-“

“לא צריך טובות!” תהילה נועצת בה מבט נזעם, “ראיתי מה יצא לי מזה שאני סומכת עליך.”

*

 בפעם השלישית היא עונה. 

לא אומרת מילה.

“תהילה,” ריקי משתדלת להיות עניינית, “דיברתי עם המנהלת בסוף היום על המתכונת בדקדוק שפספסת. היא הסכימה שמחר נעשה את זה ביחד, הזזתי תלמידה אחרת ונעשה את זה בשיעור שלישי-רביעי, תבואי לחדר מורות ונמצא כיתה ריקה.”

שקט מהצד השני.

“את תבואי מחר, נכון?” ריקי שואלת.

היא לא עונה.

“תראי, תהילה,” ריקי מנסה שוב, “אני יודעת שאת כועסת על כולם, אני יודעת שאת מאוכזבת. ואני מבטיחה לך שאם תתני לי הזדמנות, אנחנו נשב ונדבר ונראה מה בדיוק קרה שם עם הפלאפון. אבל אני מתחננת אליך, באמת, מתחננת – אל תוותרי עכשיו. נותרו לך רק עוד ארבע בגרויות, ויש לך תעודה ביד. בבקשה. גם המנהלת רוצה שתהיה לך בגרות. את יודעת את זה.

“ארבע שנים השקעת, הגעת לתיכון, למדת, ניגשת למבחנים למרות שהיה לך קשה – אל תוותרי עכשיו.

אני יודעת שאת יכולה. ואנחנו נשלים את המתכונת ונלמד לבגרות בדינים בשבוע הבא. 

בבקשה, תהילה. אם יש לך עוד טיפת אמון בי – רק תבואי.”

ולמחרת, רבע שעה אחרי תחילת השיעור השלישי, כשריקי המיואשת כבר מערבבת את הקפה שלה ומתלבטת אם לבדוק מבחנים או לקרוא לתלמידה שהזיזה-

י”בתית עם קפוצ’ון שחור ופרצוף כרית דופקת על דלת חדר מורות.

ריקי רוצה לחבק אותה מרוב גאווה.

***

ריקי שומעת את דפיקות הלב שלה בתוך ראשה.

עכשיו היא נזכרת שבכל פעם זה קרה לה. היא לא בוכה. כנראה כך הגוף שלה מפצה על זה.

ראשה שעון אחורה בריפיון על מיטת בית החולים, עיניה עצומות. היא מנסה לנחש באיזה כיוון ישראל עומד, “לאן היא הלכה?”

“להביא את הטפסים לחתימה.” ישראל עונה. הוא בכלל בצד השני.

מסיטה את ראשה לעברו, פוקחת עיניים אדומות ועייפות. גם שלו נראות אותו דבר.

“גיבורה שלי,” הוא מנסה.

היא מנידה בראשה בחדות, “לא. אני לא. אני מרוסקת לחתיכות, ישראל. הפעם אני גמורה.”

היא יודעת מה יקרה. היא תתנצל, הוא יכעס. ינסה להסביר לה שה’ נתן ה’ לקח יהי שם ה’ מבורך, אבל היא תישאר מרוסקת. כי היא יודעת שזה אולי היה הצ’אנס האחרון – 

הדלת נפתחת, שתי נשים נכנסות פנימה. ריקי עוצמת את עיניה חזרה.

“וזו רבקה – ” האחות החייכנית עם הבובו גוררת את מד לחץ הדם המתגלגל אל מיטתה של ריקי. “רבקה האלופה, שמתגברת על הכל.” היא מתכופפת כדי להרים את התקע, “רבקה תכירי, זו הסטאז’רית המתוקה שדיברנו עליה שתתלווה אלינו לתהליך – רגע, איפה הדפים? אויש נו השארתי על הדלפק… טוב, תמדדי לה לחץ דם, אני כבר באה.”

רשרוש עדין נשמע כשהסטאז’רית מחברת את התקע לשקע.

עוברות כמה שניות לפני שהיא לוחשת בהיסוס, “אפשר?”

ריקי נושמת עמוק ומושיטה לה את זרועה השמאלית. המכשיר מזמזם ומתהדק. היא רושמת כמה מספרים, ואז מתרחקת. 

ריקי פוקחת את עיניה לאט, מסתכלת על המכשיר הנגרר אל הצד השני, וסוף סוף מרימה את עיניה אל הבחורה שבחדר.

נשמתה נעתקת.

“תהילה?!” היא מנסה לבלום את הצעקה, שיוצאת יותר כמו לחישה.

סומק ורוד מטפס על לחייה של האישה הצעירה העומדת מולה. “היי.. המורה.”

“אני – את – ” ריקי לא מוצאת מילים, “את – “

“כן,” תהילה מצחקקת במבוכה, “אני פה בסטאז’.. האמת מזה התלבטתי אם להיכנס לפה, ראיתי את השם שלך וישר זיהיתי. חשבתי אולי לא יהיה לך נעים, אבל אז אמרתי שאני חייבת..”  קולה דועך.

ריקי לא יודעת מה לומר, ההלם חונק אותה. עברו למעלה מעשר שנים מאז מסיבת הסיום שלה. פגשה אותה אולי פעם אחת מאז. היא לא מצליחה להציב את הנעלמים. מה קורה פה?

“איך?” זו המילה היחידה שהצליחה להפיק מפיה.

תהילה נועצת את מבטה ברצפה כמה שניות לפני שהיא עונה, “היה לי קשה. מאוד. ועדיין קשה. כמעט נשרתי איזה שבע פעמים בדרך, אבל… לא הרשתי לעצמי. כי ידעתי שאם אני רוצה, אני יכולה.”

וכשישראל מבין שמשהו מתרחש ויוצא מהחדר בשקט, ריקי כבר לא מצליחה לכלוא את הדמעות בעיניה.