אני דופקת חרישית על דלת הבית, ופותחת אותה בעדינות. השעה כבר קרובה לחצות, סלון חשוך מקבל את פני.
“אמא?” אני שואלת בשקט, מסדרת את המטפחת על ראשי. הבית אפוף ריח של מרק.
“פה,” הקול שלה קורא לי מהמטבח, מלווה אותי בדרכו אליו, “שלום, מתוקה. הנה המוצץ על השולחן.”
“תודה,” אני מתנשפת, “איזו גאונות ששכחתי אותו פה. שירה תשתגע מחר אצל המטפלת בלעדיו.”
אמא יושבת על יד השולחן. בידה האחת כוס תה בלי סוכר ומולה רשימה ארוכה של מטלות, מתכננת את הימים הקרובים.
“איך היא נרדמה באמת?” היא שואלת, מתענגת מהמחשבה על נכדתה הבכורה והיחידה. שירה עשתה להם יופי של הצגה אחר הצהריים, וקיבלה כמויות של תשומת לב שלא היו מביישות זמרת בינלאומית.
“על הידיים של אריאל.” אני עונה משפשפת את עיני בעייפות.
“רוצה צלחת מרק?” היא מציעה, “אני בדיוק מחממת לאורי.”
“אורי?” אני מופתעת. “הוא כאן? למה לא חזר לישיבה אחר כך?”
אמא מצביעה לכיוון המרפסת, האור דלוק והחלון סגור. דמות גבוהה נראית במעומעם מבעד לוילון.
“איך היה לו?” אני שואלת בלהט.
“הוא תקוע כבר שעתיים וחצי בחוץ,” אמא אומרת בחיוך. “טען שהיה בסדר. ניסיתי לשאול יותר, והוא אמר שהוא צריך לחשוב. כשיכנס לאכול אני אנסה לחלוב אותו עוד קצת.”
“הוא תקוע כבר שעתיים וחצי בחוץ,” אמא אומרת בחיוך. “טען שהיה בסדר. ניסיתי לשאול יותר, והוא אמר שהוא צריך לחשוב. כשיכנס לאכול אני אנסה לחלוב אותו עוד קצת.”
“טוב, בחורה ראשונה.” אני מזדהה איתו. תמיד. “אני יכולה לנסות?” היינו חברים טובים.
“בטח,” אמא דווקא נשמעת שמחה שמישהו יחליף אותה בתפקיד החלבן. “בהצלחה לך.”
פותחת את דלת ההזזה של המרפסת. אורי עומד שעון על המעקה, גבו אלי.
“כמה עישנת כבר?” אני שואלת אחרי שיעול קטן ומודגש.
הוא מפנה אלי גבה מחויכת, “יותר ממה שתרצי לשמוע.” מכבה את הסיגריה וזורק אותה למאפרה שעל המעקה.
“נו,” אני שואלת בלי רחמים, “איך היה?”
הוא שותק כמה שניות, “ואם לא מתחשק לי לומר לך?”
אני משלבת את ידי. “אז אני אעמוד כאן בסבלנות עד שיתחשק לך. חושבת שכמויות הבירורים שהקדשתי לך מצדיקות איזו חצי עצם.” באמת עבדתי קשה. הפעלתי את כל רשת הקשרים שהייתה לי עד שהגענו למסקנה שהבחורה החביבה ראויה להיפגש עם אחי ירום הודו.
הוא צוחק. מחזיר את מבטו לנוף השחור שמקיף את המרפסת.
אני מחכה.
“היה מצוין.” הוא אומר אחרי רגע.
“אבל…” אני ממשיכה.
הוא שותק. לא מסתכל עלי.
“היא טיפשה?”
“ממש לא.”
“מכוערת?” אני שואלת.
“לא.”
“לא נראית טוב?”
“נראית מעולה.”
“אז?”
הוא שותק כמעט דקה, ואז נושם עמוק, מסרב להסתכל עלי. “היא כהה.”
אני קופאת. הלסת שלי כמעט נשמטת. עוצרת אותה ברגע האחרון, “מה?”
הוא מביט בי תוכחה, “את ביקשת!”
טיפת כעס מתגנבת לקולי. “למה לא אמרת מראש לברר את זה?”
“לא רציתי לפגוע באמא.”
“ובבחורה?”
“כשמורידים מראש זה יותר פוגע,” הוא מרים לעברי את הגבה שוב, “לא?”
אני מהנהנת בהסכמה, אך מסרבת לקבל את תשובתו.
“ובי?”
“את לא נפגעת.”
“נכון.” אני מאשרת, “אני באמת לא נפגעת. אבל זה כי אני בת 25, נשואה באושר ויש לי ילדה מהממת שלא נותנת לי לישון יותר משעתיים רצוף. בכל מצב אחר הייתי נפגעת.” אני נעמדת לידו על המעקה, משעינה את מרפקיי עליו.
“רובינשטיין?” אני שואלת פתאום, מעוותת את קולי להיות דק, מתחנחן ומורתי, “אממ.. את בטוחה שזו את?”
“אתם באמת אחים?” הוא משתף איתי פעולה, מפיק מגרונו קול עמוק וצחקוק מקרקר, “נו, תגלו לנו את מי הצילו מילדי תימן.”
“רגע, אז מתי השתכנזתם?”
“הכל בסדר, אל תדאגו. יש גם הונגרים מאוד כהים.”
אנחנו צוחקים.
אני מתרצנת אחרי רגע. “אתה יודע שחמישים אחוזים ממך הם גנים כהים, כן? וגם אם תתחתן עם שוויצרית כחולת עיניים עדיין יש סיכוי שהילדים שלך יצאו כהים.”
“אני יודע.” הוא אמר, “אבל אצל הילדים זה הבדל מהותי של עשרים וחמישה אחוזים מול חמישים אחוזים ומעלה.”
אני לא מזלזלת במה שהוא אומר. תמיד הוא היה טוב במתמטיקה. והוא היה שונה ממני בעוד מובן: במעבר החציה המשפחתי שלנו, אורי היה מהפסים הלבנים.
מעבירה מבלי משים אצבע על המצח שלי. מייקאפ אסתי לאודר גוון 07. לקח לי הרבה זמן למצוא את המתאים.
נעים להכיר, משפחת רובינשטיין. אמא לבית גבאי. חצי חצי.
כשהייתי בגן חובה, חזרתי יום אחד הביתה מצוברחת. אמא הבחינה מיד, לקחה אותי למרפסת, להבין מה קרה. סיפרתי לה. בצהרון, קצת לפני סוף היום. שיחקתי עם שרי לוינגר בחול. בנינו ארמונות. היא אמרה ששלה הכי יפה, טענתי בהיגיון ששלי יותר.
“שלך מכוער,” הוא אמרה בכעס, “את מכוערת. חומה אחת! כושית!”
נעלבתי מאוד. לא הבנתי למה היא מתכוונת, ואיך זה קשור בכלל. אבל היה לי ברור שזה לא יפה.
הסתכלתי על אמא אחרי שסיפרתי. המבט בעיניה היה מהורהר. היא שתקה רגע, חושבת.
שמתי לב פתאום שגם אמא חומה. אבל אמא מאוד יפה. אבא תמיד אמר את זה ביום שישי. אנשים תמיד התפעלו כמה אני דומה לה. הייתי גאה בזה.
אמא נעמדה, הניחה יד על כתפי. לקחה אותי לחדר שלה ושל אבא, למרות שבדרך כלל לא נכנסים לשם באמצע היום, העמידה אותי מול המראה.
“מה את רואה?” שאלה אותי.
“אותי.”
“ובאיזה צבע את?”
הרמתי אליה מבט מבולבל.
היא התכופפה על ברכיה, מאחורי. מחזירה את מבטי למראה. מעבירה אצבע על האף שלי, על עצמות הלחיים, על הגבות.
“את חומה טלי,” היא מחייכת אלי, “את רואה? נכון. את חומה. ואת כל כך יפה! תראי איזה אף מתוק וכהה יש לך, כמה הפנים שלך מושלמות. איך הריסים שלך ארוכים, כאילו שמו עליהם איפור.”
היא המשיכה, עוברת איבר איבר. את הכי יפה בעולם. ואת חומה.
פעם נסענו לרופא שיניים, הייתה שם באחת החוברות תמונה של אישה שזופה עם חיוך גדול שמחזיקה משחת שיניים בצבע תורכיז. “את יודעת טלי,” אמא אמרה, כשראתה את מבטי הבוחן. “לאישה הזו משלמים כסף כדי שתשכנע אותנו לקנות את משחת השיניים הזאת. היא יפה, נכון?”
כשהזמן עבר ידעתי גם לקרוא לזה בשמות. אשכנזים, ספרדים, בהירים, כהים. חצי ככה וחצי ככה. אנחנו משפחה של שוקו וניל. זה לא יכול לפסוח עלינו. אבל גדלתי בידיעה שאני יפה.
בחופשים אהבתי ללכת לים. שוב ושוב. בלי קרם הגנה. גיליתי שאני רוצה להשתזף יותר, שהעור שלי יבריק וירצד, כמו האישה הזו שמשלמים לה כסף בשביל שתשכנע אנשים אחרים לקנות דברים.
גדלתי שמחה, מוכשרת, חרוצה. מוקפת חברות, שווה בין שוות.
ואז התחלתי שידוכים.
בפעם הראשונה ששם של בחור חזר על עצמו מכמה כיוונים לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות, הייתי בטוחה שזה זיווגי משמים.
אחרי כמה הצעות שמימיות שכאלו, הבנתי את הקונספט. חצי חצי לחצי חצי, וגם בחצי חצי יש הרבה גוונים.
באותה תקופה בת דודה אחת שלי מצד אמא התארסה. בדיוק סיימה שנת מדרשה אחרי השירות הלאומי. שברו צלחת, מרחו על הידיים חינה עם קולולולו. בחתונה הסתובבו 7 פעמים. כמה קינאתי בה באותו רגע.
באותה תקופה בת דודה אחת שלי מצד אמא התארסה. בדיוק סיימה שנת מדרשה אחרי השירות הלאומי. שברו צלחת, מרחו על הידיים חינה עם קולולולו. בחתונה הסתובבו 7 פעמים. כמה קינאתי בה באותו רגע.
“אולי אם תתנו יותר,” אנפפה שדכנית יודעת דבר לעבר הורי, אחרי עוד בחור שהורדתי, “אוכל לנסות להציע למשפחות שלמות, את יודעת, יותר ליברליות כאלה. שלא יהיה אכפת להן להתפשר.”
אבא ואמא לא ידעו מה לומר, התנצלו שהם צריכים לחשוב על זה.
“השוק שלכם מצומצם,” אמרה השדכנית דברי חכמה, “צריך לפעול בזריזות, הבחורים הטובים נחטפים. וחבל, סך הכל היא מרוויחה טוב ובחורה איכותית, קצת בררנית אבל זה קורה להרבה בנות בגילה.”
שמעתי את זה. למרות שהם לא התכוונו. הדם עלה לראשי. מכעס. לא מבושה. אני לא מוכנה להיות פשרה של אף אחד.
הלכתי לחדר, נעמדתי מול המראה. מסתכלת על עצמי, אף ישר ומתוק, עצמות לחיים גבוהות, ריסים ארוכים כאילו שמו עליהם איפור. גמלה בליבי החלטה.
חודשיים אחר כך התארסתי. לא עם חצי חצי, עם שלם. ספרדי שלם.
באירוסין שברנו צלחת לפני החינה. בחתונה לא הסתובבתי 7 סיבובים. אריאל קנה לי סידור חדש, שם מוטבע בזהב. אמר שמתי שארצה להחליף נוסח יהיה לי סידור מוכן. עשיתי את זה בשמחה.
“למה את שותקת כל כך הרבה?” אורי שואל ומקפיץ אותי מהרהורי.
“סתם,” אני מחייכת, “העלתי קצת נוסטלגיות.”
“למה שלא אנסה לפחות למנוע את זה מהילדים שלי?” הוא מרים את עיניו לשמים. “כל הסיטואציות המציקות האלו. ההקנטות, התמיהות…” קולו נעשה מריר. “זה פוגש אותך בכל מקום. בעליה לתורה אנחנו תוקעים בנו מבטים, כל רבה חדש בחיידר חושב שאנחנו עובדים עליו עם שם המשפחה. אפילו כשהלכנו להתנדב במטה הבחירות בתור בחורים בישיבה קטנה, האחראי ההוא לא ירד ליהודה מהזנב בשביל להיות בטוח שהוא לא מרגל של המפלגה השניה – “
“תפסיק כבר,” אני נוזפת בו. “אתה לא אלוקים. לכל אחד יש את ההתמודדות שלו. אתה לא חווית את הקושי הזה כי אתה בהיר ואבל התמודדת בנושאים אחרים. החיים לא קלים לאף אחד.”
הוא שותק. יודע שאני צודקת.
מסתכלת על השעון. כבר נורא מאוחר, אריאל בטח ישן ואם שירה תתעורר יקח לו המון זמן לשמוע אותה. אם בכלל.
אני מזדקפת. מחייכת בהבנה אל אחי הקטן שגבוה ממני בראש.
“אני נגועה, אורי. אין לי איך לעזור לך. ההחלטה היא שלך. תעשה שיקולים נכונים. אמא מחממת לך מרק. תאכל ותתן לה ללכת לישון.”
הוא נאנח, “תודה טלי.” מתיישב על הכיסא. אני לוקחת את המצית שלו מהר ונכנסת חזרה לתוך הבית.
אמא בדיוק מפעילה את המדיח. “אני מקווה שלא שכנעת אותו…” היא מזדקפת בחיוך.
“לשכנע? בחיים לא.”
אני לוקחת את המוצץ של שירה ואת הפלאפון שלי מהשולחן, מניחה שם את המצית.
“חבל על הריאות שלו,” אמא מלווה אותי לדלת ואז קורצת במבט משועשע. “היא לא רוצה להמשיך.”
2 תגובות
כואב, כבת למשפחה חצי חצי, כואב אפילו יותר
משבר זהות
וואו, סיפור חזק.. עצוב מאוד שבכלל צריך לכתוב סיפור כזה, ובתור אמא של חצי חצי (אני אמורה להיות אחראית על הפסים הלבנים אבל אני בעצמי חומה…) מקווה שעצם קיומו של הבית שלנו מעביר מסר לילדים שלי שזה כל כך כל כך לא משנה….. רק הגלות ויצר הרע משכנעים אותנו שיש לזה בכלל משמעות כלשהי… רק השבחה גנטית.. (וגם עושר תרבותי, מסורתי, מורשתי, מוזיקלי, קולינרי, ומה שלא תרצו….)