סיפורים בהמשכים

והיא עייפה, נורא, נכנסת הביתה והולכת לישון. מתעלמת מההודעות של שי שנכנסות בזו אחר זו, גם מהשאלות ששירלי שולחת לה כל שניה וממירי שנשארה לבד במערכה. הולכת לישון.

אבל אולי אם הקדוש ברוך הוא לא נתן לה יותר אז כנראה זה התפקיד שלה בעולם. להיות מארגנת טכנית של שבתות של חממה יהודית. מעניין מה שי ואורי היו אומרים על זה.

שיחה שלא נענתה מאמא, והודעה. הי מותק, תחזרי אלי. והיא לא מבינה למה אמא כבר לא אמרה את מה שיש לה לומר ואין לה כח לדבר ואין לה כח לכלום.

לא אכפת לה בכלל. אבל גם לא אכפת לה ששי ינסה לשכנע את מירי להגיע לתל אביב מחר וייתקל שוב פעם בסרוב מוחלט מצדה. אלא אם כן יבהיר לה שמדובר במקרה חרום, ולא מדובר. לא יזיק לו להזכר בסרוב הזה מדי פעם.

ונעמה, זה עבודה פה, והסמינר נגמר מזמן, יש כאן כללים וצריך לתפקד לפיהם. ותגידי תודה שלקחנו אותך בכלל. עדיין יש לך חלב על השפתיים ואני ממש לא אוהבת לעבוד עם בחורות צעירות כל כך שבאות נפוחות כי הן היו הכי טובות בלימודים.

“יש זום הלילה”, אמרתי לחנוך בצהריים, אחרי שתמו שידוריו על הבלגן והבנות הרבות. “אני מוכרחה להשתתף בו. זאת השתלמות לכל העובדות בכל הסניפים. תהיה בדיקת נוכחות”.

מינה אמרה, מחר בזמן הזה אנשים ינפנפו על מנגלים ולא יזכרו אותנו. אני אמרתי, את ממש רוצה שישכחו ממך. ומינה אמרה, אני רוצה את השקט שלי בחזרה. ואני אמרתי, אל תדאגי מינה. רוב המדליקים חוזרים לאלמוניות שלהם אחרי הטקס.

הסיבוב התארך כי אמא שלי הקפידה לעדכן כל יצור עם דופק שהבת שלה מדליקה משואה ולבקש שינחשו איך קוראים לבת הזו שלה ולחכות בסבלנות של פנסיונרים לכישלונם ולספר בתרועה ולשלוף את ספח תעודת הזהות כדי להוכיח

מינה אמרה, מה שיהיה יהיה, כל מה שהשם עושה הכל לטובה, כנראה שיש לי איזו שליחות בעניין. ואספה את ילדיה וספרה להם באופן תואם גיל. רותי נלחצה, יפי עלצה ומני התקדר, ומינה שבה וביארה את חריגות האירוע ואת פסיקת הרב. ובעלה אמר, אנחנו משתפים אתכם כי אתם הילדים שלנו וחשוב שתדעו אבל זה לא משהו שאנחנו חושבים שכדאי לספר לכולם.