מינה גם אמרה לו, לך יש אג’נדות חינוכיות. לי אין. אתה מסוגל להגיד על סוגיות חינוכיות משפטים שמתחילים במילה לדעתי. אני לא. כל מה שאני יודעת לומר נהגה בגרונם של אחרים. אני יודעת להגיד מה אסור ומה מותר, מה נכון ומה שגוי, מה פסול ומה ראוי. אני לא יודעת להסביר כלום. גם לא לעצמי. אתה כן יודע. נכון שאתה יודע? תגיד לי שאתה יודע.
אבל מינה אמרה לא. שוב ושוב ושוב. ערמת ספרים התגבהה ליד הקופה. עותקים שהתבקשה לקרוא. אם תוכל. אם לא קשה לה. הגדילה לעשות סופרת מבכירה והציעה למינה לא פחות מחמשת אלפים שקלים חדשים תמורת קריאה וכתיבת חוות דעת חיובית על ספרה. מינה סרבה.
אביבה רמתי לא התבלבלה. אפילו לא לשבריר. היא אמרה, אכן ואכן. צעירה נפלאה שסירבה להמליץ ללקוחותיה על ספרים שלא תואמים את ערכיה פגשה בספרי הנפלא וחסר היח”צ ובינגו, מה שצריך לקרות קרה. הצעתי לה להמליץ על הספר שלי כי ידעתי שהוא יעמוד בסטנדרטים המחמירים שלה. היקום הפגיש אותנו במקום הנכון ובזמן הנכון.
מינה לא שאלה את בעלה למה הוא לא סומך עליה. עברה הלאה וזהו.
אמרתי לה, מינה, זה הבן זוג שלך! איך זה שאת לא שואלת אותו?
ומינה אמרה, דבר ראשון זה בעלי. ודבר שני, אין לי מה לשאול. הוא צודק. אני לא אדע לחנך אותם לבד.
מינה אומרת שיופי הוא בעיני המתבונן. אני אומרת שזה משפט של מכוערים. מינה אומרת שהיופי הפנימי חשוב יותר. אני אומרת שזה משפט של יפים. דניאל אומרת שיופי שאנחנו קיימות, ככה לא משעמם והייאוש נעשה יותר נוח.
מינה כל כך הצטערה בשבילי. לא הבינה איך אפשר לחיות ככה. אין שמחה כהתרת הספקות. עשה לך רב והסתלק מן הספק. אמרתי לה, טוב בסדר. זה לגברים מה שאמרת. לא כתוב עשי לך רבנית. זה כל כך הצחיק אותה. לא כל כך הבנתי למה אבל היה נחמד לראות אותה צוחקת
אין לי בעיה להרפות מדברים. אני לא אמא שלי. אבל כשאני לא מבינה משהו אני לא עוזבת אותו. בחיים שלי לא שמעתי טיעון כזה. שמעתי, משעמם. שמעתי, לא אמין. שמעתי, רדוד. דל. צעקני. מלודרמטי. אבל נקי? ממתי ספר צריך להיות נקי? מה הוא, חדר במלון?
ככה יצא שפגשתי את מינה. והיא, אחרי שהבינה שאין איריס, הצטנפה לה בפינה במצח דאוג וניסתה להתרכז באחד התשבצים שלה. רציתי להרגיע אותה אז אמרתי שאני מעודכנת לגבי האירועים ושיהיה בסדר. היא הרימה את עיניה לרגע ואמרה, בעזרת השם. וחזרה לתשבץ. לא שאלה שום דבר. גם לא איך קוראים לי.
מינה אומרת שהיא לא יודעת מה בדיוק הקפיץ לה את השאלטר. אני אמרתי לה, מינה אנשים מאבדים שליטה פה ושם. בדרך כלל בבית ולא בטבורו של יום עבודה אבל מאבדים. ומינה אמרה, לא אני. לא אני. ואני אמרתי לה שאם זו הפעם הראשונה שהיא מאבדת שליטה אז החיים שלה תותים.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’