וגם שם היא חשבה שיפה להם. מאוד יפה להם. הוא פחות; אחר כך למדה לא לומר לאמא אף פעם שזה מה שהיא חושבת, כדי שלא תצטרך להבטיח אחרי כן שהיא בסדר ולחייך כל הדרך אל הלילה.
יש שלב בחיים שאתה מרים ידיים. זה כמו שלבי האבל. בהתחלה זה הכחשה. כי לא יכול להיות שזה המצב שלי, ולא יכול להיות שהאשה בסיפור היא אני. זה פשוט לא הגיוני. ואם נמשיך בחיים ונתעלם ממה שקורה הכל פשוט יהיה רגיל ונורמלי.
אבל מי יחליט מתי הסוף. ואולי היא רגע אחרי הסוף, או חמש שנים. או חמש עשרה. מי קובע איפה הקצה ומי מסוגל לעמוד צמוד אליו עם שיווי משקל. אולי היא אפילו שרדה חמש שנים אחרי כן, ולכן עכשו היא כל כך למטה, כי עקפה את הקצה ונפלה.
בבוקר הן העמידו פנים כאילו לא קרה כלום בלילה, והדבר הכי נורמלי בעולם זה לשבת אמא ובת, אמא אוכלת טשולנט קנוי ובת פיסות חלה. אמא שותקת. בת שותקת. הן ברכו והיא הלכה שוב לספה, לישון. או שלא.
ניסיתי להכין עוגה, קניתי את כל המוצרים. רציתי גם מרק. לא קניתי אוכל היום, בניתי על זה. אתה מבין שאחרי זה אנשים עוד אומרים לי להתחתן? הם באמת לא מבינים שאין לי סיכוי? לאפות עוגה אני לא יכולה. אז להתחתן אני אצליח?
אחרי שליבי ישנה במצעי מיקי מאוס על המיטה שלה והיא יושבת על הספה בסלון, בשקט, הדבר היחיד שהיא רוצה הוא לדפוק את הראש בקיר. כמה תכננה את היום הראשון ואת הקניות שיעשו יחד. חשבה שתתן לה לבחור בכיף ותיהנה אתה בנסיעות, ובסוף כל דבר הוציא אותה מדעתה.
היא שוקעת עוד יותר אל תוך הספה, אולי פשוט תיבלע כאן וזהו, ואיש לא ידע שהיתה ואיננה. יבואו וישבו כאן על הספה הזו אנשים, ונשים, וילדים וזוגות. תינוקות יורדמו כאן, על הספה שתכיל את נציב המלח שלה עד עולם.
תבואי אתי, יש אחת, בעלת מסעדה בדרום שמכינה לי כל פעם שאני נמצאת שם מאכלים בצבע אדום, אפילו פסטה אדומה הם מכינים לכבודי, היא מצחקקת. נמצא מה הצבע שלך ותתחילי לחיות אותו גם כן.
חשבה לחזור כדי שתהיה לה לוויה נורמלית, בסוף חשבה שאולי זה מטופש להתחתן כדי שיהיו אנשים בלוויה שלך. מילא להתחתן בשביל שמלת כלה או חתונה. בשביל ילדים או עצמאות. אבל בשביל לוויה?
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’