בין הזמנים

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ נִצָּבָה בְּלִי לֶכֶת


מַשְׁקִיפָה לְאָן תֵּלֵךְ, מֵאָן תָּבוֹא


עַל עָמְדָהּ הִיא נִצָּבָה עִם פַּת הַלֶּחֶם


לְצָמְתֵי חַיֶּיךָ לַחֲב‍ֹר

וַתִּשְׁאַל אֶת נַפְשָׁהּ לָמוּת


לִבְרֹחַ לְקָצֵהוּ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַיְּקוּם


תַּחַת זֹאת חָלְצָה נַעֲלֶיהָ


וַתָּגֶל אֶת הָאֲבָנִים מֵעַל לִבָּהּ

השם למה. למה הבאת אותו לפה. מכל העולם דווקא לקומה מעלינו? מה אתה רוצה ממני. תגיד לי מה. למה לשים לי אותו מול העיניים. ואותה. למה? ולמה אתה לא נותן לי לישון? היא מאבדת את קו המחשבה וממלמלת לתוך הסידור: למה. למה. למה. וקולה של גברת רוזנבלום, המחנכת מי”ב פולש לה למוח ומכריז ‘למה יאמרו הגויים. יהודי לא שואל למה’.

אני נעמדת עם התג המזהה שעלי ליד רולאפ המכריז שזהו טקס מצטיינים, אבא מצלם אותי ואני מחייכת. הצלם נחפז אלינו.
“רוצים להצטלם?”
אני מחייכת אליו. “התמונה תתפרסם במקום כלשהו?”
“בפייסבוק,” הוא עונה, מכוון את העדשה.
“לא תודה,” אני יוצאת לו מהפוקוס, “אף אחד מהקהילה שלי לא יודע שאני לומדת פה. לא רוצה שיראו את התמונה.”

אֲנִי חַיֶּבֶת שִׁנּוּי הִיא אוֹמֶרֶת,


וְנִצְמֶדֶת.


אֲנִי חַיֶּבֶת לַעֲזֹב,


הִיא מוֹסִיפָה

יוֹם אֶחָד


נַהֲפֹךְ לִתְמוּנָה


נֵעָשֶׂה עֲרֵמַת פִּיקְסֵלִים


יְשָׁנִים

אחר כך כשנולד השני שמחתי מאוד כששוב זכיתי בבן. כמה טוב יהיה להם, אחים קרובים בגיל הם מתנה נהדרת לחיים. הצמד הזה גדל מול עיני, באמת חברים נהדרים למשחקים ולמריבות סוערות.
והנה, כמעט בלי לשים לב נוספו להם עוד שלושה לצוות, חבורת בנים מדהימה שכזאת.
מסביב אני שומעת הערות חצי מבודחות, “זהו? ננעלתם על בנים?”

ברבע לעשר הם יוצאים לרב פרידלר. הרבנית מכניסה אותם לחדרון הקטן ומגישה להם מים. הרב מבקש שיברכו ועונה אמן ושואל במה העניין ושלמה בפנים אדומות ומשפטים מקוטעים אומר שיש להם ברוך השם שש בנות, לגדולה ממש לא מזמן מלאו שתים עשרה, והקטנה רק בת שנתיים, ונכון שאין להם בן אבל נראה לו שזה עוד לא הזמן.

זֹאת הָעִיר שֶׁלִּי


לֵילוֹת כַּיָּמִים:


רְחוֹבוֹת שׁוֹמְמִים


שׁוֹטְרִים; מַחְסוֹמִים