בין הזמנים

“שמעלקא זה שם למעלה, טויבא זאת הגדולה, ובנימין-יענקב זה הקטן שם בצד.”
“איזה מין שמות אלה?” שאלתי אותה, “אלה לא שמות של יונים.”
“נכון,” היא אמרה, והפנים שלה פתאום קפאו.

נְקֻדַּת זְמַן: שֶׁבַע אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ.


פְּרֵדָה.


חִבּוּק.


נְשִׁיקָה.

יוֹשֶׁבֶת.


כּוֹס קָפֶה וּדְמָמָה.


שֶׁמֶשׁ אֲפֹרָה בַּסָּלוֹן,


פַּסֵּי אוֹר

שלמה קם מיד. אם היא מדקלמת שורה שהביטוי ‘כל אישה צריכה’ מופיע בה, היא שיכורה. אפילו הוא יודע את זה. היא מתעבת שירי הוראות והנחיות. לא מספיק מחויבויות וייסורי מצפון יש לי שאני צריכה עוד מעמסה על הראש? מה זה האינפלציה הזאת בשירי כל אישה צריכה?

היא העיפה את הכרית מפניה וחבטה אותה בכוח בקיר הוורוד. זאת היתה טעות ענקית, טעות פזיזה, טעות שאסור לעשות. תמיד תיקנו אנשים סביבה את השגיאות הקטנות שלה, בחיוך סלחן ששמרו רק בשבילה. אבל אף אחד לא יוכל למחוק את הטעות הזו. לא בלי להשאיר סימן שישפיע לנצח על שניהם.
מה היא תעשה אתו בכלל?

שָׁלוֹם, נָעִים לְהַכִּיר:


חֲרֵדִית, אִשָּׁה.


עוֹד פְּרָטִים?


בְּהֶחְלֵט. בְּבַקָּשָׁה –

הוא השתבלל אל הספה בסלון ואחר כך הילדות הגיעו. ובערב היא סיפרה לו בשתי מילים על אופי והוא אמר שהוא מבין אבל היא בטח מבינה שלעבור כרגע זו לא אופציה, והיא לא הבינה למה לא והם שוב רבו ומאז הם שותקים.

שם המפעל המוגן, היא מחווה על חלל פתוח במרחק מה, ששרשראות של סביבונים וחנוכיות נייר עוד מרחפות בו מקיר לקיר בצבעוניות נאיבית, שריד מחג יפה כל כך.

קוֹרֵץ לְעַצְמִי בָּרְאִי,


קָד, מַסְבִּיר פָּנִים.


מְחַיֵּךְ לַמַּרְאָה, הֲרֵי הִיא,


קוֹלֶטֶת, סוֹפֶגֶת גְּוָנִים.