בין הזמנים

אני נעמדת עם התג המזהה שעלי ליד רולאפ המכריז שזהו טקס מצטיינים, אבא מצלם אותי ואני מחייכת. הצלם נחפז אלינו.
“רוצים להצטלם?”
אני מחייכת אליו. “התמונה תתפרסם במקום כלשהו?”
“בפייסבוק,” הוא עונה, מכוון את העדשה.
“לא תודה,” אני יוצאת לו מהפוקוס, “אף אחד מהקהילה שלי לא יודע שאני לומדת פה. לא רוצה שיראו את התמונה.”

אֲנִי חַיֶּבֶת שִׁנּוּי הִיא אוֹמֶרֶת,


וְנִצְמֶדֶת.


אֲנִי חַיֶּבֶת לַעֲזֹב,


הִיא מוֹסִיפָה

יוֹם אֶחָד


נַהֲפֹךְ לִתְמוּנָה


נֵעָשֶׂה עֲרֵמַת פִּיקְסֵלִים


יְשָׁנִים

אחר כך כשנולד השני שמחתי מאוד כששוב זכיתי בבן. כמה טוב יהיה להם, אחים קרובים בגיל הם מתנה נהדרת לחיים. הצמד הזה גדל מול עיני, באמת חברים נהדרים למשחקים ולמריבות סוערות.
והנה, כמעט בלי לשים לב נוספו להם עוד שלושה לצוות, חבורת בנים מדהימה שכזאת.
מסביב אני שומעת הערות חצי מבודחות, “זהו? ננעלתם על בנים?”

ברבע לעשר הם יוצאים לרב פרידלר. הרבנית מכניסה אותם לחדרון הקטן ומגישה להם מים. הרב מבקש שיברכו ועונה אמן ושואל במה העניין ושלמה בפנים אדומות ומשפטים מקוטעים אומר שיש להם ברוך השם שש בנות, לגדולה ממש לא מזמן מלאו שתים עשרה, והקטנה רק בת שנתיים, ונכון שאין להם בן אבל נראה לו שזה עוד לא הזמן.

זֹאת הָעִיר שֶׁלִּי


לֵילוֹת כַּיָּמִים:


רְחוֹבוֹת שׁוֹמְמִים


שׁוֹטְרִים; מַחְסוֹמִים

נִשְׁמַת כָּל חַי,


תְּבָרֵךְ לְלֹא גְּבוּל,


אֱ-לֹהוּת גְּבוֹהַת הֶבֵּטִים.

סמדר אומרת שנגמר להן הזמן והיא מגלה שהצ’קים שלה לא נמצאים בתיק. שלמה. מתחשק לה לצרוח. סמדר אומרת שזה בסדר. שתשלם בפעם הבאה. היא לא רוצה בפעם הבאה. היא שונאת שנוגעים לה בתיק ושלמה יודע את זה. יום אחרי שהתחתנו מצאה אותו מחטט לה בתיק. הוא אמר שחיפש מפתח והיא אמרה שבתיק שלה לא נוגעים. בבקשה ותודה. שעה הם לא דברו. אחר כך היא בקשה סליחה והסבירה שוב שככה היא רגילה. בתיק שלה אף אחד לא נוגע. וכשהוא אמר שהוא לא אף אחד שתקה ולא אמרה כלום.

צלילים נשפכים אל אוזניה. שש ועשרים. שכחה לכבות אתמול את השעון המעורר. לשבועיים הקרובים אין לה צורך בו. לשם מה להתעורר כה מוקדם? היום כבר לא צריכה להספיק לתפוס את האוטובוס. איזו תחושה מוזרה לפתוח אריזה ריקה של יום. אף הפתעה אינה מחכה לה בפנים.


גם ישראל קם, זו שעתו הרגילה לפגוש את הבוקר והוא לא משנה אותה. מרסק אבוקדו לצלחת. “את רוצה גם?” מברר. שוב הנימוס נתקע ביניהם. “לא תודה, עוד לא רעבה,” היא ממלמלת. תודה. בבקשה. סליחה. כל כך הרבה כלום רוחש סביבם.