בין הזמנים

חֵץ מִקֶּשֶׁת


יָרִיתִי בַּשָּׂדֶה,


לֹא כִּוַּנְתִּי לְשׁוּם מַטָּרָה.

אחר כך היא עונה לרחלי. זו כמעט צועקת עליה: איפה את? השתגעת? אני כמעט מתה פה מדאגה. ומרכוס מטפס על הקירות מעצבים שאת לא פה. את חולה? את לא חולה? אז תטיסי את עצמך לפה לישיבת סטטוס.

אהרן אוכל מטרנה, היא חושבת, ואמא שלו מודאגת מזה שהיא נראית זוועה ואין לה בגדים ואין לה עבודה. “כואבת לו הבטן כי את מאכילה אותו ביציקת בטון,” הסביר לה הרופא החביב בקופת חולים בשבוע שעבר. היא לא רק היתה צריכה להפסיק להניק. היא היתה צריכה לתת אותו לאומנה וזהו.

לָקוּם אֶל יו‍ֹם שֶׁכְּבָר הָיָה אֶתְמו‍ֹל


לָתֵת לו‍ֹ גֵּו לָמוּד, כָּפוּף מֵעֹל


שָׂדֶה חָרוּשׁ שׁוּרו‍ֹת שׁוּרו‍ֹת עַד קְצֵה הָרְשִׁימָה


מִתְחַדְּשׁו‍ֹת לְאֵין קִצְבָּה, כְּמו‍ֹ מַאֲזַן אֵימָה

בַּסְּתָו הָיִיתִי נֶשֶׁר


קוֹרַעַת לִי שָׁמַיִם


לִפְנוֹת בֹּקֶר, שָׁבָה אֶל הַקֵּן

היא מהנהנת. מוזר. בהחלט מוזר. ומה שעוד יותר מוזר שבמקום להפעיל את מנגנון האנטיפתיה שכה עמלתי לטפח ולשלח אותך לדרכך, אני מבררת איתך איך את שותה את הקפה שלך.
בעיקרון אני שותה נטול על סויה אבל אני לא פנאטית. תכיני לי כמו שאת מכינה לך. היא מכינה לשתיהן נטול על סויה. הן שותות בדממה.

אבי היה נכנס לחדרי אותה שעה ומספר לי על ימים קדומים ועל הרפתקאות שמילאו אותם. קולו העמוק היה מבריח את כל יצורי הביעותים. משום מה, בילדותך, אינך תר אחר עובדות חדשות בדווקא והַצִּמָּאוֹן המפוקפק לידע-לשם-ידע עוד אינו פוקד על שאלותיך.

לֹא רַק צִפּוֹרִים עָפוֹת אֶל אַרְצוֹת הַחֹם

וְלֹא רַק הֵן מֵתוֹת בַּדֶּרֶךְ בַּהֲמוֹנֵיהֶן

צוֹנְחוֹת אֶל תּוֹךְ הַיָּם, אֶל תּוֹךְ כַּבְלֵי חַשְׁמַל, אֶל תּוֹךְ

אֲגַם שֶׁהָיָה פַּעַם, עַכְשָׁו אֵין.

כִּמְעַט הַלַּיְלָה מֻפְשָׁל לְאָחוֹר


הַבֹּקֶר מְבַקֵּשׁ לְהִתְגַּלּוֹת


אֲבָל בֵּינְתַיִם


לֹא חֹשֶׁךְ לֹא אוֹר