זה היה הרגע הזה, אותו דמיינתי במשך שנים. איך אעמוד מול יקותיאל שווימר, אספר לו מה עשה לי ואגרום לו לבקש ממני סליחה. לא ידעתי בוודאות מה אעשה עם הסליחה הזו או איך היא תעזור לי, אבל הייתי נחוש בדעתי להשיג אותה.
“אני אעשה שיעור או שניים, רק להרגיש איך זה לנסוע על אופנוע, זה כמו אקסטרים בחופש. תסתכלי על זה כמו בננות או אבובים בכינרת. צריך להרגיש איך זה בחיים, לפחות פעם אחת!”
היא עדיין שתקה.
ואז המליץ ד”ר יעקובוביץ שר’ יהודה לא יחדש את רשיון הנהיגה. מהירות התגובה וחדות המחשבה ירדו, ובכביש דרושה ערנות מוגברת. לא קל לאמא. מעתה היא גם בתפקיד הנהגת. ובאותו השבוע, במפגש של יום ראשון בערב, אמא מעלה לראשונה את הרעיון לעבור דירה.
עליתי על האוטובוס, וכמעט אטמתי את אוזניי מפני המנגינות שעדיין היו שם. הרחקתי ממני את הגיטרה כדי לא לחשוב עליה. ירדתי בתחנה ודהרתי מתנשף הביתה. לא לחשוב לא לחשוב. לא לחזור.
“אבל איך זה…” חננאל טלטל את ראשו ונאנח. “אני לא עד כדי כך בחור נדיר…” הוא חייך כשפי נפער במחאה, “טוב, בסדר, אבל יש מספיק בחורים כמוני ובכל זאת הם נפגשים לפחות פעם בחודש. בטוח שכל ההצעות כל כך מופקעות?”
“זה ברור שיש בורא לעולם!” אמא קוטעת אותי, ואני מתכווצת לתוך הפוף, נוגעת ברצפה.
“אבל מה קשור בורא עולם לחצאית שאת לובשת? היא נראית כמו וילון אמבטיה!”
אף פעם סבתא גיטל לא קראה לה שרה’לה. למעשה, היא כמעט לא קראה לה. בפעמים המעטות שכן נקבה בשמה, סבתא הקפידה להגות את שמה ברשמיות. תמיד ‘שרה’. אף פעם לא גלגלה בלשונה את תוספת החיבה שהוריה הוסיפו לה מאז היותה תינוקת
“אנשים עושים טעויות…” הקול שלי מעד ועיניי צרבו. “אולי הם יהיו מאושרים, בסדר? אני לא באמת מגדת עתידות ואולי אני טועה. אבל מה אם לא? מה אם יכולתי להציל את האח שלך ומרוב שפחדתי מאמא שלך פשוט לא עשיתי כלום?”
היא לא ילדה בת שבע שנואשת לאמא, לכל אמא שהיא. שירה הייתה בת שלוש עשרה כשהתייתמה, ושום אישה לא תמלא את מקומה של אמה לעולם. אני תמיד אהיה הנודניקית, זו שפרצה לה לחיים כדי להרוס אותם, לקחת את אבא שלה ולהעמיד פנים שיש לה משפחה שלמה ומאושרת.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’