בשידוכים ידע אבא בדיוק מה לחפש. הוא כמובן לא שאל על הגרביים של הבחורים, אבל בבירורים, מלבד השקיעות בלימוד, ההקפדה על הסדרים, התפילות והשטייגען, הוא בדק בקפדנות גם איך נראה הבחור. בעיקר, איך הוא מתלבש.
לכל שפרה יש אביגדור משלה. שחכם מספיק. שלא נבהל. שאוהב את הסקרנות והבעירה. הם מתארסים. לפגישה האחרונה לפני החתונה הוא מדפיס דף ממסכת קידושין, שני עותקים. והם לומדים יחד, פעם ראשונה, דף גמרא.
בסוף הנאום היוקד שלי על נטיות עיצוביות שמבטאות תקופות היסטוריות, שרולי שותק. שתיקה מהסוג המנומס שגורם לי לחשוד שנסחפתי מדי בתיאור הקשר הנפשי העז שלי לאר־נובו.
איקאה בנויה כך שאדם נורמלי נכנס למחלקת חדרי השינה, עובר דרך סלונים ומערכות ישיבה ויוצא כעבור ארבע שנים עם שמונה נרות, פומפיה וחוסר אמון נרכש במין האנושי.
“כן, בטח,” אמרתי, והציניות שלי כבר התייצבה בעמדה. “אם זה עבד לגולדברג, מי אנחנו שנתווכח.”
“נו, אם לרבקה אין מה להגיד נגדו,” סיכמה דודה חנה בניצחון ופנתה אל האם, “אני חושבת שאפשר כבר להתחיל לברר על אולמות. למה לחכות שהטוב יהפוך למצוין? הרי המצוין הוא האויב של הטוב, לא כך?”
מורה סינית זקנה יש לה, תקעה לה אוהל באיזה חור במדבר יהודה. אין לי שמץ של מושג איך אשתי גילתה אותה, אבל היא אימצה אותה לרבניתה המובהקת, וממנה היא חוזרת מדי תקופה עם שיקויים ישנים וצמחים עתיקים.
לא לחשוב על מאיר שיצא לבדו ללימוד של הלילה, והכאב על הפנים שלו יכווץ לה את הבטן ויחנוק את הנשימה.
אביתר מתעורר בבכי במקלט, וזהו בכי הולך ונזעק, כאילו הוא מוסיף לקלוט, בכל שניה שעוברת, כמה איני מחזיקה אותו בעצם, כמה ידי מבולבלות, חלשות, כמה לבי צר, מאובן, כמה האמהות הזו שלי מחוררת, דקה.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’