סיפורים קצרים

המסע אל ארץ פעם

סבא אליפלט ארז תרמיל גדול ותחב לתוכו מפת דרכים, ככר לחם גדולה ובקבוק מים. הוא השאיר פתק על הדלת: יצאתי למסע דחוף, נעל את הדלת, ואחר כך תהה מה עשה במפתח. ואחר כך גרש את התהיות ממוחו. היה לו דבר מה דחוף יותר לחפש. ומפתחות אחרים לגלות.

המשך קריאה

עד החתונה זה לא יעבור

“את מנקה כבר למעלה מחצי שעה. זה לא תקין”, קמט נחרץ במצחה. פיה נפתח לשמועס. “כמה אפשר כבר לנקות?! אני מרחמת על מי שיתחתן איתך. הוא יצטרך לסבול אותך ואת האסטניסיות שלך!”

המשך קריאה

אושר שמור

וביום ראשון הגיע חשבון חשמל מסמר שיער כי היה גשום והבוילר דלק, וביום שני כבר התקשרו מהבנק. ונעמי כבר מזמן מזמן השלימה עם כך שהיורש העשיר שלה לא ירש את יכולותיו הפיננסיות של סבו ובטח לא את רוח הקרב שעדיין פיעמה בזקן בקָרבו אל שנתו המאה. שלומי היה אברך משי הנועד לגדולות ונעמי נהגה בו אורך רוח וכבוד.

המשך קריאה

פסח על שום מה

את עיקר הקושי פגש מכרנו במציאת מלאכה כשרה, קלה ונקייה. באמת היה רוצה לכלכל את בני ביתו בכבוד אבל שום הצעה קונקרטית לא התגלגלה לפתחו. משל למה הדבר דומה, לחנווני שחנותו ריקה. יושב החנווני ומצפה לקונים, בשעה שסוחר ממולח הימנו הציב עגלת סדקית בכיכרה של היישוב.

המשך קריאה

מבצע סוף עונה

מסתבר שנשאתי את דברי הנלהבים באזני קבוצה אקראית של מטיילים. הקהל הקדוש שאליו שילחתי דברי שעט מכבר הלאה אל ארץ-הסנדויצ’ים-עם-נקניק-ומלפפון-חמוץ-ברוטב-חרדל-המובטחת.

המשך קריאה

הבן יקיר לי

הוא שואל איפה אבא. אני שותקת. ומה אענה, שהוא היה כאן חצי יממה ובדיוק עכשיו ירד להתפלל? הוא לא יאהב את החצי הראשון. יאמר, עדיף שלא היה בא בכלל. ואם אשקר שלא היה כאן, איזה מן אבא זה? שום דבר לא טוב לו, לבן אשר גידלתי ורוממתי. לכן אני שותקת.

המשך קריאה

גדול השלום

“זה באמת לא בסדר. שלא תחשבי שלא אמרתי לו מיליון פעם לפני החתונה שהוא חייב לעדכן את אשתו לאן הוא הולך ומתי יחזור, ולא להיעלם לה כמו שהוא עושה לאמא שלו. מילא אני, כבר אישה זקנה. מה זה כבר משנה אם התקף לב יהרוג אותי או לא. אבל את, את עוד צעירה. חבל עליך.”

המשך קריאה

בפעם השמינית

ביום שנחמי יצאה מפתח הבית לצמיתות היא בכתה. זה היה יום אביבי, אבל מה זה משנה, אומרים שכל האמהות בוכות, שזה מין סוד כזה. אבל כולן מתאוששות וממשיכות. הרי יש עוד ילדים לחתן. רק שאותה זה פתאום הרבה פחות מעניין. כל דבר בעתו. או שאולי אין עת. לא כעת.

המשך קריאה

דום לב

בבוקר קמה ליום של ‘שבעה’. ישבה, קהת איברים, בכיסא הנמוך. הקשיבה לשפרה, משתפכת במעשיות ילדותה. ובכולן הייתה אמא הגיבורה הראשית, האבירה שערפה את ראשיהם של הדרקונים, הנסיכה שגברה על כל המכשפות, נזהרה מגלגלי טוויה ארסיים, לא נגסה בשום תפוח מורעל.

המשך קריאה

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן