מורה סינית זקנה יש לה, תקעה לה אוהל באיזה חור במדבר יהודה. אין לי שמץ של מושג איך אשתי גילתה אותה, אבל היא אימצה אותה לרבניתה המובהקת, וממנה היא חוזרת מדי תקופה עם שיקויים ישנים וצמחים עתיקים.
לא לחשוב על מאיר שיצא לבדו ללימוד של הלילה, והכאב על הפנים שלו יכווץ לה את הבטן ויחנוק את הנשימה.
אביתר מתעורר בבכי במקלט, וזהו בכי הולך ונזעק, כאילו הוא מוסיף לקלוט, בכל שניה שעוברת, כמה איני מחזיקה אותו בעצם, כמה ידי מבולבלות, חלשות, כמה לבי צר, מאובן, כמה האמהות הזו שלי מחוררת, דקה.
כל הנתונים כבר הצטברו אצלה, אבל בערב, כשהביטה באריה יושב בסלון, לומד ברצינות, נהרה על פניו השלווים, ידעה ששום דבר טוב לא יצא מהשיחה הזו. הוא יגן על ר’ טוביה, הוא יגיד שהיא חשדנית מדי, שאסור לכפור בטובה, שיש מספיק אנשים, גדולים וחכמים ממנה, שחתמו גם הם, ושלא צריך להיות רואי שחורות כל הזמן.
היא נאנחת. “כשמאחרים צריך להביא אישור, מיכל.”
“אני לא ילדה קטנה,” אני אומרת. “פעם נערות בגיל שש־עשרה כבר היו אמהות.”
מוישי שוב דיבר על עונש. “אי אפשר בלי פחד,” הוא אמר. “ככה העולם עובד.”
בנצי הקשיב. והוא הבין פתאום בבהירות חצי־מודעת: פחד הוא אלגוריתם יעיל. אבל הוא לא היחיד.
המטפלת שלי צדקה. זה קרה. זה קרה כי אני אמרתי לעצמי שזה לא קרה. ההכחשה שלי אפשרה את זה. זו היתה התרומה שלי לעניין.
על השולחן יש ערמה של יצירות לכבוד פורים. מסכות לבנות, דפי גירוד ורעשנים. אני רק רוצה לברוח למיטה, לגמור את היום המעצבן הזה. אבל אם אשאיר הכל על השולחן תחכה לי בבוקר עבודה כפולה.
לוקחת מסכה. רגע לפני שאני תוחבת אותה לשקית עולה במוחי רעיון מטורף למדי.
במשרד שלו בבני ברק עורך הדין יושב אתי ועם אשתו, שהיא גם שותפה שלו. היא שואלת כמה שאלות. ואז ללא התראה היא מרימה עלי את הקול.
“איזו אמא את? הרסת את החיים של הבת שלך!”
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’