ביום אחרי עדיין כזה המשכתי להחזיר דברים לאנשים. ולא פירקתי את הקופסאות. עדיין חייתי כאילו ככה. כשהייתי צריכה להחליף בגדים הייתי מוציאה. הכל עדיין היה בקופסאות, מתויג, רשום. לא לקחתי עוד הלוואות, אפילו לא לקחתי סוודר ממישהו. השארתי את זה במצב כוננות.
מבחינתי לא לשמור שבת היה משהו שאין מצב, חייבים. אבל לא הייתי מסוגלת. הרבה שבתות בסוף נשארתי לבד. היו ממש שבתות שהלכתי למשיבה שלי לפני שבת, הבאתי לה את כל המכשירים שלי, ואחרי שבת חזרתי לקחת אותם.
לא ידעתי מה זה להיות אהובה, להרגיש אהובה. לא חשבתי שבכלל יש לזה איזה קשר אלי. ופתאום מלא אנשים טובים סביבי, והם אוהבים אותי לא משנה באיזה מצב אני. זה היה מטלטל.
מאז שהילדה בוכה בחלון שלי, הילדה ההיא באה אלי בלילות. הילדה שלא פגשתי כבר עשרים שנה. היא יחפה. השיער החום שלה סתור ומתולתל. היא לובשת כותונת ורודה של ניקי ומכנסי טייץ מפוספסים. היא לא בוכה. ואני לא יכולה לעזור לה. מאוחר מדי.
אני רוצה לומר לו שאני לא מסכימה. שמשפחה היא מעבר לדינמיקה ולנוחות שלי, שחייבים להשקיע, לקבל אחד את השני… אבל אפרת פוצחת בסדרת צרחות שגורמת לי לעקם את הגב בניסיון נואש להרגיע אותה עם מוצץ.
כך הגעתי אל הפיירברגים. אנשים חמודים מאד מאד. זוג מבוגר מפלטבוש. כבר חיתנו את כל הילדים, והיו עסוקים בכל מיני עניינים של צדקה. היתה להם יחידת דיור והם נתנו לי להתגורר בה. הם אומרים שעד היום הם לא יודעים אם אני יותר אמיצה או יותר משוגעת. אני חושבת שבגלל שהייתי משוגעת היה לי אומץ.
בראש שלי ראיתי את הבחור משבוע שעבר. את ההוא מלפני שבועיים. ואת הכסף בחשבון שיכול לממן משכנתא, רכב ומעונות. אבל יש לי טיסה לפראג עוד שבועיים. את נוסעת לפראג? היא שואלת קצת בשקט. אמרתי שכן, עם חברה. אה. היא אמרה. כיף לך.
“הוא לא יערוך לך תמונה מזוייפת או משהו,” היא שידלה אותי כשהתחלתי להתנגד. “זה לא שקר ולא הונאה. הוא פשוט אלוף בלהוציא תמונות שמשקפות את מי שאתה באמת.”
בלילה, כששלמה חושב שהנכד נרדם, הוא צועד לסלון. הוא מוציא מהחליפה שוב את המכתב, שולף נייר מכתבים מהמגרה ורושם: המרכז הרפואי הרצוג, גבעת שאול 96.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’