כוונה טובה
“אנשים עושים טעויות…” הקול שלי מעד ועיניי צרבו. “אולי הם יהיו מאושרים, בסדר? אני לא באמת מגדת עתידות ואולי אני טועה. אבל מה אם לא? מה אם יכולתי להציל את האח שלך ומרוב שפחדתי מאמא שלך פשוט לא עשיתי כלום?”
“אנשים עושים טעויות…” הקול שלי מעד ועיניי צרבו. “אולי הם יהיו מאושרים, בסדר? אני לא באמת מגדת עתידות ואולי אני טועה. אבל מה אם לא? מה אם יכולתי להציל את האח שלך ומרוב שפחדתי מאמא שלך פשוט לא עשיתי כלום?”
היא לא ילדה בת שבע שנואשת לאמא, לכל אמא שהיא. שירה הייתה בת שלוש עשרה כשהתייתמה, ושום אישה לא תמלא את מקומה של אמה לעולם. אני תמיד אהיה הנודניקית, זו שפרצה לה לחיים כדי להרוס אותם, לקחת את אבא שלה ולהעמיד פנים שיש לה משפחה שלמה ומאושרת.
אני קמה, הולכת לחדר השינה שלה. גם שם הקירות עמוסים בתמונות. פותחת את ארון התליה, מדפדפת בינות הקולבים עד שמוצאת אותה, את שמלת התחרה הנצחית של סבתא. היא עדיין צחה כלבנה אך ריח ישן עולה ממנה. אולי אקח אותה הביתה ואכבס אותה, אפילו בלי שסבתא תדע. חיוך קטן עולה על שפתי. לא נעים לקבל פני משיח בשמלה עם ריח של ארונות מימי הביניים.
הדרך לארץ ישראל הייתה ארוכה יותר, הוא נזכר בשעה שעיניו בוהות בנוף הנשקף מבעד בחלון. מז’רז’יס לצרפת, ומשם לחופיה של לוד. ובכל זאת, אמא לא מתה בדרך, לא מתה על האוניה. אז אולי גם עכשיו היא לא תמות.
הם נמשכים לשאריות ביצה – חלמון דוקא, אבל כשהכנתי מלכודת במתכוון, הם היו חכמים מספיק לדלג עליה. זה לא באמת אוכל, הא? את לא מתכוונת לעשות מזה כלום וזה סתם משתזף פה על השיש? כי אנחנו מתעלקים רק על האוכל שלך.
אולי טפשי מצדי להתעקש ככה. אמא הרי אף פעם לא מתווכחת אתי כשאני מוריד אחרי פגישה אחת, גם אם הטיעונים שלי לא משכנעים. כל מה שאני צריך זה לתת צ’אנס אחד להדסה, להוריד מיד אחריו ולהשיג לעצמי שקט לכל החיים.
ובי”א היא פגשה את שכנוביץ. כבודה. מבוגרת. אמא לשלושה עשר. כזו שמנהלת משפחה מושלמת של הסלתה והשמנה עם כל הריבה והריבית. צנועה. חזקה. אשת אמת. לא מפחדת לומר את האמת. ואפי היתה אז קצת יותר רזה וקצת יותר נמוכה, והרבה מאד מבולבלת ועייפה.
הילדים שלי צדקו. באמת הרגשתי הרבה פחות צורך להתקשר אליהם ולשאול מה נשמע. באמת הייתי שבע ובריא יותר. היו לי חולצות מגוהצות. גרביים בלי חורים. אבל רציתי נואשות, באופן שהכאיב לי בבטן, לדבר שוב עם רותי.
אני כבר לא צריכה לברר. אבריימי סיפק את המידע בלי להבין שמזה בדיוק אני חוששת. רציתי לקוות שאולי טעו בבדיקות האולטרה סאונד והיא בכלל לא הייתה כזו גדולה, עד כדי החלטה על לידה בניתוח בלבד. רציתי להאמין שהיא נולדה קטנה, חביבה וקומפקטית
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’