סיפורים קצרים

“אני כל כך שמחה שאתה מתקדם בעבודת השם”, אני מנפיקה מילים. מנסה להרגיש אותן. זה לא השדה שלָך. משננת לעצמי. זה לא המפרץ שלָך.

הכרתי את ההבטחות האלו. ידעתי שהדיאטנים החביבים והאדיבים מרשים ל’מי שקשה לו מאוד’, לשתות אנשור בטעמים. הם בעצמם מוכרים את הפחיות המועשרות בטעם. יש קקאו. יש וניל.

היא מושכת זמן. היא מודעת לזה שהיא מושכת ומקווה שלא שמים לב שהיא מתקשקשת עם כל המסביב במקום להגיע לעצם העניין ולספר את מה שיש לספר. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא מושכת זמן.

מורה כבודה ניגשת אלינו. “סליחה”, היא מבקשת בעדינות. “יש אולי אפשרות שתסכימו להתחשב בנו, ולעבור לצד השני של החוף? פשוט, הגענו עם הבנות מוקדם, ותפסנו במיוחד את השטח פה”.

למה רבש”ע, למה תמיד אותן ארבע חיות מצופות למינציה, שמהן נלמד לעשות רצון אבינו שבשמים? נגמרו כל המשניות בפרקי אבות? או כל הפסוקים בספר ישעיה? למה לא לעשות איזה קישוט יפה למשל על ‘הכל הבל ורעות רוח’?

“ובאמת עמדו מפקחים בבתים לבדוק שאתם לא אוכלים ושאתם מעכירים את המים?” עיניים להוטות נצצו מולי. ייקח לי קצת זמן לקלוט את צבען הצהוב. להבין שאי אפשר למצוא מזור לכאב, אם מוכרים אותו לכל המתעניין.

כשהגיעה עת ההפטרה, היה משה מתייצב ומסלסל בברכת ‘אשר בחר בנביאים טובים’ בהדגשה עזה על המילה האחרונה, ופוצח במאסטרפיס האמיתי שלו: הפטרת תפילת חנה.

היא השפילה ריסים, והחיוך שלה היה זעיר וכיווץ משהו בבטני. “הוא אומר שיש דברים שהוא יכול לספר רק לי, כי אף פעם הוא לא הכיר מישהו שיודע להקשיב ככה.”

היא עוזבת, לא יכולה לשאת את כישלונה, ומחפשת באתר של החברה את הדירה הכי חדשה, הכי חדשנית, הכי זוהרת, הכי נובורישית, הכי כזו שלא אמורה לעורר בה ולו מעט השראה. כי היא לא יכולה לעמוד בתחושה שזו ממשיכה לנטוש אותה אפילו באחוזה היסטורית בטלביה.