מינה גם אמרה לו, לך יש אג’נדות חינוכיות. לי אין. אתה מסוגל להגיד על סוגיות חינוכיות משפטים שמתחילים במילה לדעתי. אני לא. כל מה שאני יודעת לומר נהגה בגרונם של אחרים. אני יודעת להגיד מה אסור ומה מותר, מה נכון ומה שגוי, מה פסול ומה ראוי. אני לא יודעת להסביר כלום. גם לא לעצמי. אתה כן יודע. נכון שאתה יודע? תגיד לי שאתה יודע.
ערב אחד, כשהתינוק סוף סוף נרדם, נפניתי לעשות קצת סדר בארונות. בקצה העין ראיתי אותו, את כתם השוקולד ההוא מהשבע ברכות. לא, החולצות צריכות להיות בקדמת המדף. הנחתי ערמת חולצות לבנות ומגוהצות בחזית הארון. העניבה נותרה מאחור.
מינה כל כך הצטערה בשבילי. לא הבינה איך אפשר לחיות ככה. אין שמחה כהתרת הספקות. עשה לך רב והסתלק מן הספק. אמרתי לה, טוב בסדר. זה לגברים מה שאמרת. לא כתוב עשי לך רבנית. זה כל כך הצחיק אותה. לא כל כך הבנתי למה אבל היה נחמד לראות אותה צוחקת
“את מנקה כבר למעלה מחצי שעה. זה לא תקין”, קמט נחרץ במצחה. פיה נפתח לשמועס. “כמה אפשר כבר לנקות?! אני מרחמת על מי שיתחתן איתך. הוא יצטרך לסבול אותך ואת האסטניסיות שלך!”
אין לי בעיה להרפות מדברים. אני לא אמא שלי. אבל כשאני לא מבינה משהו אני לא עוזבת אותו. בחיים שלי לא שמעתי טיעון כזה. שמעתי, משעמם. שמעתי, לא אמין. שמעתי, רדוד. דל. צעקני. מלודרמטי. אבל נקי? ממתי ספר צריך להיות נקי? מה הוא, חדר במלון?
בְּאוֹר שֵׁשֶׁת יָמִים הוּשַׁבְנוּ
מְצֻוֵּי מַהֲלַךְ יוֹם
הוֹצִיאוּ נַפְשְׁכֶם מִסְּגוֹר
חַלְּצוּ אוֹרְכֶם מִן הָאוֹר
זוֹ הָיְתָה יְצִיאַת מִצְרַיִם
לֹא קַלָּה.
אֲבָל אַחֲרֵי כָּל הַמַּכּוֹת
וְהַצְּפַרְדְּעִים
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’
