בין הזמנים

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בְּמַבָּט שֶׁלָּךְ עַל הַמִּלִּים,


יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בַּמַּבָּע. בְּמָה שֶׁבָּא


בְּשִׂרְטוּט הַתָּוִים. בָּאֱמוּנָה


אֵלֶיהָ אַתְּ מְכַנֶּסֶת אֶת הַמִּלִּים

דניאל אמרה, תגידי מה, נגגל. ומינה אמרה, כלום. אביא אתי מחר. ודניאל אמרה, איך אמרת קוראים לספר? ומינה אמרה, רמב”ם. ודניאל שאלה, רמב”ם כמו הבית חולים? וכבר הקלידה בשורת חיפוש, רמב”ם. ומינה צחקה. ואמרה, יש לרמב”ם הרבה ספרים אבל אין ספרי קודש באינטרנט.

ועכשו האישה לפי הלא-ספר יושבת בטיפול נמרץ והילד הראשון שלה שוכב לידה ומתנשם לתוך מכונה, והרופא אמר שאי אפשר לדעת אם הצנתור הצליח עד לעוד כמה ימים.

מינה גם אמרה לו, לך יש אג’נדות חינוכיות. לי אין. אתה מסוגל להגיד על סוגיות חינוכיות משפטים שמתחילים במילה לדעתי. אני לא. כל מה שאני יודעת לומר נהגה בגרונם של אחרים. אני יודעת להגיד מה אסור ומה מותר, מה נכון ומה שגוי, מה פסול ומה ראוי. אני לא יודעת להסביר כלום. גם לא לעצמי. אתה כן יודע. נכון שאתה יודע? תגיד לי שאתה יודע.

עֲנָנִים הָיוּ עֵינֶיךָ


וְתֹם יַלְדוּת


בִּקְצֵה הַלָּשׁוֹן,


וְזַעַם

ערב אחד, כשהתינוק סוף סוף נרדם, נפניתי לעשות קצת סדר בארונות. בקצה העין ראיתי אותו, את כתם השוקולד ההוא מהשבע ברכות. לא, החולצות צריכות להיות בקדמת המדף. הנחתי ערמת חולצות לבנות ומגוהצות בחזית הארון. העניבה נותרה מאחור.

מינה כל כך הצטערה בשבילי. לא הבינה איך אפשר לחיות ככה. אין שמחה כהתרת הספקות. עשה לך רב והסתלק מן הספק. אמרתי לה, טוב בסדר. זה לגברים מה שאמרת. לא כתוב עשי לך רבנית. זה כל כך הצחיק אותה. לא כל כך הבנתי למה אבל היה נחמד לראות אותה צוחקת

“את מנקה כבר למעלה מחצי שעה. זה לא תקין”, קמט נחרץ במצחה. פיה נפתח לשמועס. “כמה אפשר כבר לנקות?! אני מרחמת על מי שיתחתן איתך. הוא יצטרך לסבול אותך ואת האסטניסיות שלך!”

הָיוּ יָמִים


נִטְּעוּ כְּרָמִים


הִטּוּ גַּם שֶׁכֶם


נִזְרַע הַלֶּחֶם.