בין הזמנים

חֹרֶף רָטֹב פֹּה


וָשָׁם


מַיִם בְּכָל מָקוֹם


אֲנִי חָרָבָה.

ומה אם התפקיד ידרוש מעבר ליכולותיה? ומה אם יאתגר את גבולותיה? ומה אם יזמן לה אינטראקציות בעייתיות? היא ביקשה מבעלה שיחליט. ממש התחננה. בבקשה, תגיד לי מה לעשות. הוא סירב ואמר, מצטער מינה. אני לא יכול להכריע בדברים שאני לא מבין בהם.

מינה לא הבינה למה צריך לסייג חכמה. כלומר, אם סייג פירושו מגבלה, למה להגביל דבר חיובי כמו חכמה. למה לאמא שלה מותר לאהוב תלמידות ללא סייג, ולה אסור להחכים ללא סייג. אבל מינה לא שאלה, כי לימדו אותה לא לשאול.

“זה באמת לא בסדר. שלא תחשבי שלא אמרתי לו מיליון פעם לפני החתונה שהוא חייב לעדכן את אשתו לאן הוא הולך ומתי יחזור, ולא להיעלם לה כמו שהוא עושה לאמא שלו. מילא אני, כבר אישה זקנה. מה זה כבר משנה אם התקף לב יהרוג אותי או לא. אבל את, את עוד צעירה. חבל עליך.”

אחר כך נכנסה המרצה הראשונה ונהיה שקט מוחלט. ומינה השפילה מבט אל הלו”ז וראתה שכתוב ד”ר עמית שפיר, מומחית בינלאומית לשיווק ומכירות. וחרדה מאד וכעסה על עצמה: מה בדיוק חשבת לעצמך, שיביאו רבנית?

ביום שנחמי יצאה מפתח הבית לצמיתות היא בכתה. זה היה יום אביבי, אבל מה זה משנה, אומרים שכל האמהות בוכות, שזה מין סוד כזה. אבל כולן מתאוששות וממשיכות. הרי יש עוד ילדים לחתן. רק שאותה זה פתאום הרבה פחות מעניין. כל דבר בעתו. או שאולי אין עת. לא כעת.

היא טרקה ספר אחר ספר אחר ספר, נשארת בלי כלום, ולאיריס (שדרשה הסברים) אמרה, אני רוצה להמליץ על ספרים שאני שלמה אתם. ואיריס חייכה את החיוך המכיל וקצת חשבה וקצת המהמה ואז אמרה, תראי, זה לא כל כך פשוט. אבל לא המשיכה את המשפט ופתחה את הנייד שלה, ודניאל גיחכה למינה באוזן ואמרה, בדוק שהיא מסמסת עכשו הצילו למנחה שלה בקורס הזה של ה, נו, של הזה, המוחלשים.

מינה לא יכלה לשאת את חוסר הידיעה. בשביל מה היא התחתנה? היא רוצה רב. כל האחיות שלה תמיד אומרות, בעלי הוא הרב שלי. גם היא רצתה לומר את זה אבל לפעמים זה היה קצת קשה. במיוחד בימים שהוא תיקן אגזוזים בחצר הבניין. לצערה של מינה, בעלה לא התיימר.

אני נהיית בלתי נסבלת עם השנים, אני אומרת להורים שלי, והם מנסים לשוות לפניהם מראה מזדהה ומכיל. מה הם יודעים בכלל? הם היו הראשונים זה של זו, והם חיו בתקופה שהתלבטויות היו בגדר מותרות. היה נעים? הוא לא מוזר? היא לא מכוערת נורא? קדימה, לחופה. הדברים יסתדרו אחר כך. אני לא יכולה ככה