רבקה תקעה את המפתח בחור המנעול. למה הוא לא מצליח להיכנס? אה, מצחיקה שכמותה. יש מפתח תקוע מבפנים, אבל הדלת בכלל לא נעולה. הרי פסי בבית. יש להן היום חופש לכבוד המבחן הגדול של מחר, ושתי חברות באו לכאן ללמוד איתה.
כמה מוצלח שבדיוק היום סיימה את חובותיה במשרד מוקדם מהרגיל! עכשיו תוכל להכין להן ארוחת צהריים מושקעת, ולא רק לשלוף מהפריזר. רבקה נכנסת בשקט כדי לא להפריע להן. אולי רק תעמיד מכונה בזריזות לפני שהיא מתחילה עם הבישולים? חולפת על פני חדר הבנות הסגור בדרכה לחדר השירות, ואז חוזרת בחדות כמה צעדים אחורנית. האם שמעה נכון? מה שהן מדברות שם, לגמרי לא נשמע קשור למבחן גמר בגיאומטריה…
“ומה נראה לך שלומדים אצל המדריכת כלות?” זהו קולה של מירי גרינברג, בטוח בעצמו. פסי שלה ממלמלת משהו על תקשורת נכונה, על שלום בית. מירי צוחקת. שולמית מצטרפת אליה. “שנים סיקרנה אותי השאלה מה יש בבנין לידינו, מבנה נמוך כזה, עם מלא עצים ליד הכניסה…”
פסי שואלת מה באמת. שולמית עונה. מסבירה. הן מפטפטות בקלילות עוד דקות ארוכות, שופעות מידע נכון ושגוי בעיסה אחת מבחילה, חסרת גבולות. ה’, היא הולכת להקיא. רבקה נשארת לעמוד שם ליד הדלת, לא יודעת את נפשה. שלחה את פסי לסמינר הכי טוב בעיר! שמחה לראות אותה מתיידדת עם שולמית ומירי, בנות צנועות וחסודות מבתים טובים! או לפחות, כך חשבה עליהן עד היום.
רבקה נשארת לעמוד שם ליד הדלת, לא יודעת את נפשה. שלחה את פסי לסמינר הכי טוב בעיר! שמחה לראות אותה מתיידדת עם שולמית ומירי, בנות צנועות וחסודות מבתים טובים! או לפחות, כך חשבה עליהן עד היום.
די, מה היא נשענת כך על הקיר? היא חייבת להפסיק את השיחה הזאת ברגע זה! פסי כבר שמעה הרבה יותר מדי, אבל עדיין יש מה להציל. ממהרת למטבח, טורקת את דלתות הארונות בקול, שישמעו שהיא בבית. זה עוזר. שקט נושב מהחדר, ואחרי שתי דקות פסי יוצאת ממנו, סמוקה. “שלום, אמא! מתי חזרת?”
“ממש עכשיו,” היא משנה למען החינוך. עד שתחליט מה כדאי לעשות, נגיד שהיא לא שמעה כלום. מכריחה את עצמה לחייך. “איך הולך לכן עם הלימוד?”
“בסדר, ברוך ה’. מתקדמות.” גם החיוך של פסי נראה מאולץ. המבט שלה מתרוצץ מצד לצד. “טוב, אני חוזרת לחדר.”
רבקה מוציאה בצל אחד ממגירת הירקות, מקלפת ממנו שכבה אחר שכבה. נותנת לעיניה לצרוב, לדמוע. זה פשוט נורא. מילא החברות האלו, עליהן אין לה שליטה. אבל למה פסי שלה לא יודעת לשים גבול? למה לא השתיקה אותן מיד? למה שאלה שאלות מתעניינות, חקרה ודרשה וביקשה לשמוע יותר? איפה החינוך שהקנתה לה בעמל כל השנים, וחשבה שצלח?
פסי תמיד היתה סקרנית. כבר כילדונת בת ארבע, ניסתה להתקרב ולראות בדיוק איך וכיצד היא מרגיעה את שרוליק התינוק. בהזדמנויות אחרות חקרה ושאלה מה הוא בעצם אוכל. לא היתה לרבקה ברירה, היא נכנסה בכל פעם להניק בחדר סגור, סיפרה לפסי שהיא הולכת להרדים את התינוק. מה הוא אוכל? אל תדאגי, פסי. יש לו כל מה שהוא צריך. כשאת תהיי אמא את כבר תלמדי איך לטפל בתינוקות שלך, בעזרת ה’.
לפני שנולד מנחם, פסי היתה אז בת שבע. היא לא הרפתה. יו, אמא, למה את פתאום שמנה, וכל הבגדים שלך אחרים?
יש דברים שלא צנוע לדבר עליהם, פסי, הסבירה לה יפה וברוגע. לא מתאים לשאול את אמא כאלו שאלות.
אחרי שמנחם נולד, פסי ממש שיגעה אותה. מאיפה הוא הגיע פתאום? מה, לבית חולים יש מלא תינוקות ופשוט בוחרים? אז איך ידעת שהוא שלך? ואיך יכול להיות שהוא כל כך דומה לאבא?
די, פסי, אמא עייפה. ה’ שולח את התינוקות וזה נס מיוחד. זה נס שכל תינוק דומה להורים שלו, ככה הם יודעים שהוא שלהם. בעזרת ה’ כשתגדלי תביני יותר. עכשיו אמא הולכת לנוח, מאד מעייף לטפל בתינוק שבוכה כמה פעמים בלילה.
רבקה נאנחת עכשיו אנחה גדולה ועמוקה, מרגישה לאות פושטת בה למרות שהיא לא יולדת עייפה, ואפילו לא טיפלה בתינוק הלילה. אחר כך פסי גדלה, כבר לא שאלה שאלות. גם כשהתבגרה, לא חקרה. קיבלה את המידע הטכני מאחות בית הספר, כך רבקה מתארת לעצמה. כך היה בזמנה, כשהיא עצמה למדה בכיתה ו’, כנראה כך גם עשו בבית הספר של פסי. כשחשבה שהגיע הזמן, רק הראתה לפסי היכן נמצאים מוצרי ההיגיינה, המוחבאים היטב בתוך תיק בעומק ארון האמבטיה. יותר לא דיברו על כך מילה.
אחר כך פסי גדלה, כבר לא שאלה שאלות. גם כשהתבגרה, לא חקרה. קיבלה את המידע הטכני מאחות בית הספר, כך רבקה מתארת לעצמה
היא חשבה שהסקרנות של הילדה הקטנה חלפה לה, מותירה אחריה נערה בוגרת, שמבינה במה להתעניין ועם מה לחכות, לשים בצד. אז חשבה. השאלה איך מעמידים את פסי על המקום. איך גורמים לה לנתק קשר ממירי ושולמית, או להציב להן גבולות חזקים מאד. ואולי יש עוד בנות כאלו בכיתה שלהן?
מה, מה עושים? רבקה ערבבה את תבשיל הירקות שבמחבת בתנועות מעגליות, שוב ושוב. איפה יש מוצא? תיכף תחזורנה רחלי ושרי מהגנים. תחשוב על זה כבר אחר כך.
קרוב לאחת בלילה, כשרבקה מסיימת לארגן את המטבח ומתיישבת לשתות כוס קפה, מקפיץ אותה קול צעדים. אה, זאת רק פסי, לוקחת לעצמה כוס מים. “מה יש, למה התעוררת?” היא מתעניינת. העיניים של פסי אדומות קצת, היא נראית עייפה מאד.
“לא התעוררתי. פשוט לא הצלחתי להירדם.”
“הלכת לישון לפני כמעט שעתיים! ותמיד את נרדמת בקלות!” נחרדת רבקה. “מה יש, את בלחץ מהמבחן?”
“קצת.” פסי משתהה כמה רגעים, מהססת, ואז אומרת: “טוב, אמא. לילה טוב.”
**
כעבור כמה ימים, חוזרים רבקה ובעלה מחתונה של שכנים. ברגע שהם לוחצים על הידית, רבקה שומעת את דלת ארון הספרים נטרקת. כשהם נכנסים לסלון פסי מסדרת כיסא במקומו ליד השולחן בתנועה עצבנית, מעפעפת בעיניה במהירות. היא ממלמלת ‘לילה טוב’ ומסתגרת בחדרה תוך כמה רגעים. רבקה לא צריכה להיות גאון כדי לנחש שפסי עמדה על הכסא, מעיינת באיזה ספר שנמצא במדף העליון ביותר בארון הספרים. ברור לה ביותר באיזה ספר מדובר, ובמה הגתה פסי בשעות האחרונות, בהן היתה אמורה לשמש כבייביסטר לילדים.
היא צונחת על הספה, גמורה. ראובן מתיישב על הכיסא מולה. מתחיל לשאול משהו על משפחת הכלה, ורבקה גומלת לו בקורות הימים האחרונים. “מה עושים איתה, ראובן? מה היא חושבת לעצמה? מחפשת מידע מאחורי הגב שלנו, כמו גנב במחתרת…” עד עכשיו העדיפה לא לחשוב על זה גם בעצמה. לא להפוך את זה לנושא, אולי יעבור ויישכח. חבל סתם לעשות עסק. אבל העסק הולך ומתפתח מתחת לאף שלה.
“איזה מין חברות יש לה שם, בסמינר הזה? חבל שלא שלחנו אותה למקום שמרני עוד יותר. מקום שאין בו חברות מקולקלות כאלו.” ראובן נושך שפתיים בעצבנות.
“הן לא נקראות מקולקלות בכלל! הן מהבנות הכי טובות בכיתה שלה.”
“אחרי שהבנות המקולקלות האלו דיברו איתה, ברור שעכשיו היא סקרנית. ככה תמיד היתה. מה את רוצה ממנה, שתשמע חצאי משפטים ולא תנסה לדעת יותר כלום?”
“שלא תברר את זה מאחורי הגב שלנו!” רבקה צועקת בלחישה. “אם זה כל כך מטריד אותה, שתשאל אותנו! אנחנו ההורים שלה! למה היא לא רואה בנו כתובת לשאלות? שלא תנסה לעקוף אותנו! שתשאל, ו-“
“ונגיד לה שלא מתאים לדבר על זה, וכשהיא תגדל ותתארס היא תלמד כבר כל מה שהיא צריכה.” ראובן קם. “נו, באמת, רבקה. פסי לא טיפשה. היא יודעת שלא נגיד לה כלום, כי באמת לא מתאים ואי אפשר להגיד לה כלום.”
“אז מה כן אפשר? יותר טוב שהיא מנסה ללמוד בעצמה דרך חברות מטופשות, שמדברות שטויות, ולקלוט את הנושא לראשונה בצורה מעוותת ולא צנועה?!” רבקה צועקת בלחש. “היא נראית לי נורא מוטרדת בימים האחרונים! לא נרדמת בלילה! היא לא יודעת מה נכון ומה לא, ואולי מפתחת חרדות ותפיסות מעוותות שישפיעו עליה כל החיים!”
“אז מה את רוצה?” ראובן לא יודע מה לומר. “את רוצה לדבר איתה על זה בעצמך? זה נראה לי ממש לא מתאים, אבל אני כבר לא יודע מה לחשוב. אם את רוצה, תדברי!”
“אז מה את רוצה?” ראובן לא יודע מה לומר. “את רוצה לדבר איתה על זה בעצמך? זה נראה לי ממש לא מתאים, אבל אני כבר לא יודע מה לחשוב. אם את רוצה, תדברי!”
באותו לילה, תורה של רבקה לא להירדם. היא נכנסת על קצות הבהונות לחדר הבנות, מתבוננת על פסי שלה, ישנה בשלווה במיטה העליונה שבספת הנוער המשולשת. ילדה שלה. קרובה כל כך, זרה כל כך. יכולה לנהל איתה שעות של שיחות בכל נושא בעולם, רק לא זה. לא מסוגלת לדבר איתה בפתיחות. כן. גם אם תחליט שהיא רוצה, היא פשוט לא יכולה. נבוכה מדי לדבר איתה על הנושא. זהו. היא איחרה את הרכבת. אי אפשר בגיל שש עשרה לפתוח פתאום נושאים, שמגיל אפס היתה סביבם חומה של מסתורין, מבוכה ואיסור.
חשבה שיש לה בחירה. חשבה שטוב יותר לדעת הכל רק סמוך לנישואין, מפיה של מדריכת הכלות. לא קלטה שכמעט בטוח שזו בחירה בין לשמוע בצורה עדינה, טהורה ומותאמת, לבין שיח חברות רדוד וטראומתי.
היא כשלה. אבל אף פעם לא מאוחר מדי. לא יכול להיות. גם אם רכבת אחת חלפה, היא יכולה להתאמץ ולהספיק את הבאה בתור, אפילו אם היא פחות נוחה ומגיעה ליעד קצת פחות מוצלח. אולי היא יכולה לפנות לאיזו מנחת הורים או יועצת שמבינה בתחום. אולי תוכל לקבל הכוונה איך לעשות את הטוב ביותר בשביל פסי, לפחות עכשיו. איך למצוא בעצמה את הכוח להשתנות, להתאים את עצמה למציאות הקיימת. היא לא תשאיר את פסי כך, מוטרדת ותוהה ולבד.
לא ממש יודעת מה תמליץ לה היועצת, כיצד תוכל לדבר עם פסי. כן יודעת, מה לא תעשה יותר. מסתכלת על שתי המיטות התחתונות. רחלי ושרי, ילדות שלה, רכות עדיין. בנות שלוש וחמש. מבטיחה לכן, היא לוחשת. לא עוד. אני אשתנה. אתאמץ, אתייעץ, אלמד. אכה בחומה, אבן אחרי אבן, עד שתיפול. רוצה להיות בשבילכן כתובת.
**
“אמא! היום היתה לנו בגן גננת חדשה, לגננת יעלי נולד תינוק חדש!” שרי פורצת הביתה יחד עם רחלי, דקה אחרי שרבקה מניחה את התיק שלה במקום.
“איך קוראים לגננת החדשה?” היא מתעניינת. “היה כיף איתה?”
“שימו את התיקים במקום,” מעירה פסי שיצאה הרגע מהחדר.
“הי, היום היה הגמר בגיאומטריה! איך היה?” שואלת רבקה. כבר חלף שבוע מהיום ההוא…
“ברוך ה’, הלך לי טוב,” פסי מחייכת, וכבר שרי מושכת בחצאיתה של רבקה: “אמא… הגננת החדשה אמרה שעוד מעט, כשהתינוק של יעלי יהיה יותר גדול, היא תחזור להיות הגננת שלנו! ורותי אמרה שמתי שיעלי תחזור, היא כבר לא תהיה שמנה כמו לפני זה, כי כבר לא יהיה לה תינוק בבטן… מה, באמת התינוק היה בתוך הבטן שלה?”
“שרי! שקט! איך את מדברת!” צועקת פסי, סמוקה כולה.
“אבל ככה רותי אמרה…” ממלמלת שרי בבהלה. “רק רציתי לדעת אם זה באמת… אני רק שואלת את אמא…”
“לא שואלים כאלו שאלות!” פסי נחרצת מאד, קולה רם. “רותי בכלל לא יודעת מה שהיא מדברת!”
“לא שואלים כאלו שאלות!” פסי נחרצת מאד, קולה רם. “רותי בכלל לא יודעת מה שהיא מדברת!”
שרי פורצת בבכי, בורחת לזרועותיה של אמא מפני האחות הגדולה והכועסת, ורבקה מחבקת אותה חזק, מנסה לשאוב ממנה כוח. ה’ שלח לה את ההזדמנות הזאת בדיוק עכשיו, והיא לא תפספס אותה. נושמת נשימה עמוקה, ואומרת בקול רך: “דווקא כן אפשר לשאול כאלו שאלות… את רוצה לדעת אם מה שרותי אמרה הוא נכון, וטוב מאד שאת שואלת את אמא, שרי. את תמיד יכולה לשאול אותי כל מה שאת רוצה, ואני אשתדל לענות לך כל מה שאני יכולה… גם לך, פסי…” היא שולחת חיוך לעבר פסי, שמביטה בשתיהן בגבות מכווצות ופה קמוץ.
“רותי חברה שלך צודקת. אפילו דוד המלך אמר בתהילים: “מבטן אימי קלי אתה…” כבר כשהוא היה בבטן של אמא שלו, עוד לפני שנולד, ה’ השגיח עליו. באמת התינוק גדל ומתפתח בתוך הבטן של אמא שלו, ממש כמו זרע קטן שגדל וצומח בתוך האדמה עד שיוצא החוצה עלה קטן, ובחוץ הוא ממשיך לגדול…” הלב שלה הולם במהירות, היא לא מאמינה שהמילים האלו יצאו מהפה שלה. התשובה שלה היתה טובה? נכונה, מספקת? אולי הציטוט היה כבד מדי בשביל שרי? אבל שרי דווקא מחייכת בשלווה, ומכריזה בסיפוק: “אה, אז יעלי באמת תהיה רזה!” וכבר זורמת הלאה בפשטות: “אמא, מה אוכלים היום לארוחת צהריים?”
“הנה, עכשיו נחמם את האוכל,” היא מושיטה לשרי יד רועדת מעט. לפני שהיא מתחילה ללכת למטבח, היא מסתובבת אל הבכורה שלה, שעומדת נטועה במקומה, מביטה בהן בעיניים גדולות. “בואי, פסי, רוצה גם את לאכול עכשיו?”
פסי מהנהנת, חיוך קל מרפה פתאום את שפתיה, נוגע בזוויות עיניה. היא מצטרפת, נכנסת למטבח איתן ביחד. גם היא רוצה.
2 תגובות
סיפור מדהים!
האמת שלא הכרתי שיש בתים שעד כדי כך זה טאבו,
חשוב מאין כמותו.
תודה!!
טוב. אם היינו מונעים יותר מאהבה\יראה מאשר פחד…