“נו?” התאומה שלי קיפצה במקום כשנכנסתי והקוקו הכתום שלה התנופף באוויר. “איך היה? הייתה פגישה ממש ארוכה הפעם!”
כשהיססתי, היא ניתרה על רגל אחת לכיווני. “נו, יאיר! אל תגיד לי שלא חשבת כל הדרך הביתה מה לענות!”
“הוא השנייה נכנס,” נזפה בה אמא. “תני לו לנשום רגע, ותפסיקי לקפץ כל הזמן, איילת, את עושה לי סחרחורת!”
אחותי עיקמה את אפה ועברה למתיחות וגלגולי כתפיים.
“היה בסדר,” עניתי באיטיות ואיילת השמיעה אנחת רווחה קולנית ומוגזמת. “באמת? וואו! אז היא בטח ממש לעניין! נראה לי זאת הפעם הראשונה שאתה ככה בטוח בעצמך. אבל אתה לא מספר כלום! הוא לא מספר כלום, נכון, אמא?”
“תני לו מנוחה,” חזרה אמא שלנו. “יאיר, אם אתה רוצה שקט אתה יכול ללכת לחדר, אתה לא חייב לספק את הסקרנות של איילת כל הזמן.”
“היה לי מספיק שקט…” פלטתי בלי לחשוב, ואחותי צחקקה בקול. “מצחיק מאד! מתערבת שלא היה לכם רגע של שקט בפגישה, אחרת לא היית מתלהב ככה!”
כמעט פלטתי שוב בטיפשות: ‘אני לא מתלהב ככה’, אבל עצרתי למזלי ברגע האחרון, לפני שעיניה הזהות לשלי יתרחבו בזעזוע.
אני ואיילת דומים ברוב התחומים. שנינו מרגישים חזק, מתלהבים ומתעצבנים, פזיזים ומקבלים החלטות בלי לחשוב כמעט. ג’ינג’יים אמיתיים בדיוק כמו אבא שלנו.
חלק מהאחים דומים לנו, ואחרים דומים יותר לאמא. גם אמא טמפרמנטית ותוססת, אחרת היא לא הייתה מצליחה לשרוד את הגידול שלנו; אבל היא גם מסוגלת להיות יותר יציבה והגיונית ולקבל החלטות בשיקול דעת. אם אני צריך להתייעץ עם מישהו, תמיד אבחר באמא.
אבל לא הפעם. הפעם אני מרגיש שהמילים פשוט לא ייצאו החוצה. שאמא שלי, מלאת החיים והמרץ שלא מסוגלת לשבת רגע בשקט, לא תצליח להבין למה אני עדיין ממשיך עם שרי.
אבל לא הפעם. הפעם אני מרגיש שהמילים פשוט לא ייצאו החוצה. שאמא שלי, מלאת החיים והמרץ שלא מסוגלת לשבת רגע בשקט, לא תצליח להבין למה אני עדיין ממשיך עם שרי.
תמיד חשבתי שכשזה יהיה ‘זה’, אני ארגיש בעצמותיי שזו התשובה הנכונה. שאתלהב נורא ואשתוקק לחלוק עם כל העולם את האושר שלי. שכולם סביב יראו עלי שאני מבסוט וזורח. כי אם כשאני מארגן טיול משפחתי אני כולי עליז ומרוגש, אז בטוח שכשאמצא את הבחורה הנכונה, אהיה מטורף לגמרי מהתרגשות.
ואם אני לא ככה, ואם אני מהורהר ושקט וחולם – אז מי אמר לי שאני עומד להחליט נכון?
“אתה מרחף,” אבחנה אחותי ובחנה אותי כשהיא מסובבת בתנועות רחבות את זרוע שמאל. זזתי אוטומטית כדי לא להיפגע. “אני ממש מקווה שתסגור בסוף עם השרי הזאת, כי אני מתה מסקרנות לדעת מי היא הייתה. היא בטוח מתאימה למשפחה, נכון, יאיר? אני חייבת שתהיה כאן גיסה לעניין, כן? שיהיה לי עם מי לדבר סוף סוף!”
לאחותי מעולם לא חסר עם מי לדבר. נכון שרוב הגדולים אצלנו בנים, ושאר הבנות במשפחה הן ילדות בנות עשר ומטה, אבל איילת מסתדרת מצוין עם כולנו.
“תעזבי אותו!” אמא ממש תפסה בזרועה הפנויה של אחותי וגררה אותה אחריה, כשהזרוע האחרת מתנופפת באוויר.
לרגע אחד דמיינתי את שרי עומדת באמצע המסדרון, מכסה את פניה הבהירות בכף ידה ונרתעת מתנועות הפרפר החזקות של אחותי.
זה טיפשי. אני לא צריך לחשוב על זה בכלל.
איילת תהיה רק גיסה שלה. אני לא אמור להכניס בשיקולים אם אחותי התאומה תהנה לדבר עם אשתי לעתיד.
ובטח שלא להיות מוטרד מהחבטות שהיא עלולה לספוג אם תעמוד בדרכה.
*
יצאתי עם אבא מבית הכנסת והאצתי את צעדיי. שרי הגיעה אלינו אחרי הדלקת נרות ועכשיו יושבת שם עם אמא ואיילת והקטנות. ידעתי שאיילת מארחת מושלמת, ובכל זאת הייתי בטוח שהיא תרגיש יותר בנוח כשתראה אותי.
היה שקט מוזר מהסלון, ולרגע תהיתי אם האחיות שלי גררו איכשהו את גיסתן לעתיד לטיול בחוץ. עד כמה שהספקתי לקלוט, שרי לא חובבת גדולה של הליכות. כשסיפרתי לה שהתאומה שלי מדריכת שחייה והתעמלות מים, היה נראה כאילו היא מרחמת עליה.
תמיד כשאני מגיע הביתה אני שומע צחוק מתגלגל או וויכוח סוער או את איילת מתארת משהו בדרמטיות. השקט הזה הפחיד אותי.
האחיות הקטנות שלי שיחקו בפליימוביל על הרצפה בלי לדבר, אמא נמנמה בראש מוטה אחורנית, איילת תופפה באצבעותיה על מסעד הספה ונעליה קיפצצו על הרצפה, וכלתי ישבה וקראה כאילו הדממה בסלון נורמלית לגמרי.
“גוט שאבעס!” אמרתי לכולן. אמא זקפה ראש ומצמצה בהפתעה, האחיות שלי נופפו לעברי, כלתי הנהנה בביישנות והעיניים הירוקות של איילת ננעצו בי כמעט בהאשמה.
רק עכשיו כששרי ישבה ביניהן, קלטתי עד כמה הצבעים שלה חיוורים ואנמיים ביחס למשפחה שלי.
גם אלו שלא קיבלו את הגוונים הכתומים והירוקים של אבא, ירשו את הצבעים הכהים של אמא.
שרי הייתה בהירה מאד עם עיניים תכולות כמעט שקופות, ונראתה בבית שלי כמו חלק משחק שלא קשור לקופסה.
“היה בסדר?” שאלתי בשקט כשהתקרבתי אליה.
“כן, ברוך השם.” היא הניחה את העיתון בצד. “דיברנו קצת וקראתי, היה נחמד.”
קצת. כמה קצת? השתוקקתי לשאול את התאומה שלי אבל איילת ידעה להיות נחמדה כשרצתה, והייתי די בטוח שהיא לא תספר לי את כל האמת.
כשהיא ואמא הלכו יחד למטבח, צעדתי אחריהן.
“תהיה עם הכלה שלך,” נפנפה אותי אמא. “אל תשאיר אותה לבד!”
“היה בסדר?” זה היה המבחן הראשון של שרי מולן והייתי מוכרח לדעת אם היא קיבלה ציון עובר.
“היא מקסימה!” חייכה אלי אמא. “עדינה ואצילית!”
“מאאד עדינה!” אישרה אחותי והעבירה סלטים לצלוחיות. “מקווה שהיא לא תיבהל מאיתנו, יאיר.”
שרי לא נבהלה מהם, או שאולי בעצם היא קפאה לגמרי ולכן לא ברחה מהשולחן.
כשהאחים שלי צעקו/ נאמו/ צחקו/ כעסו/ ירדו זה על זה/ התווכחו בקול גדול/ נכנסו אחד לדברים של השני/ הדגימו סיפור עם סכין ומזלג – היא חייכה בנימוס ואכלה בפה סגור.
כשאיילת עצרה לנשום ושאלה אותה משהו, היא ענתה יפה תשובה מלאה ואז השתתקה. כשאמא ביקשה ממנה לספר על המשפחה שלה, היא ענתה בכמה מילים ונראתה מלאת הקלה לגלות שעברו נושא וויתרו לה על חלקה בהמשך השיחה.
כשאנחנו שתינו קולה, סודה וסבן אפ, היא קמה והלכה למלא לעצמה מים מהברז.
רשמתי לעצמי לקרר למחר בקבוק מים ולהניח על השולחן.
אולי הייתי צריך לזכור את זה קודם. כבר בפגישות שמתי לב שאני בוחר תמיד שתייה מוגזת ושרי מתעקשת על מים, אבל לא ניחשתי שגם בשבתות היא מתנזרת משתיה מתוקה.
אצלנו בבית מי שרוצה שישמעו אותו, חייב לדבר בקול. ומי שלא רוצה שייכנסו לו לדברים באמצע, צריך לצעוק עוד יותר חזק. זה אומר שמנעד הקול המשפחתי שלנו גבוה מהממוצע, ודי דאגתי לאוזניים של כלתי הטריה. כשאני התארחתי אצלם בבית הסעודות התנהלו כמעט בלחש יחסית אלינו.
לכן, כשעברתי ליד המטבח כדי למלא לשרי שוב את הכוס, הצלחתי לשמוע די בקלות את איילת ואמא מדברות ליד השיש. הן כנראה התכוונו ללחוש, אבל סמכו יותר מדי על הרעש מהסלון.
“היא פשוט ביישנית,” הרגיעה אמא שלי את אחותי התאומה. “יש טיפוסים כאלה שלוקח להם יותר זמן להיפתח. חכי קצת, ועוד תראי שהיא תפטפט פה במרץ כמו כולם!”
“אז את חושבת שעם יאיר היא כן מדברת הרבה?” אחותי לא נשמעה משוכנעת.
חזרתי לסלון בלי המים וחייכתי בהתנצלות לכלתי. לא הוגן להמשיך לצותת להן, וגם לא רציתי לשמוע את אמא מבטיחה לאיילת ש’ברור שכן! יאיר לא היה בוחר בחורה שלא פותחת את הפה!’
*
באמצע הפגישה הראשונה קלטתי שאני מספר לבחורה שהכרתי לפני חצי שעה, את אחד הסיפורים שהכי הביכו אותי בילדות. במקום להשתיק את עצמי, גיליתי שאני ממשיך ומתאר לה בהרחבה איך הרגשתי כשלא התקבלתי לישיבה קטנה, ולמה אני לא אוהב ללמוד עם אבא שלי.
אלו הדברים ששרי לא ידעה עלי עד הפגישה הרביעית:
שאני אוהב לארגן קעמפים וטיולים, מסוגל להיות ער יומיים רצוף ונהנה לשתות אלכוהול עם חברים, שאין לי בעיה להירדם באור ושאני מעדיף בהרבה לרוץ מלקרוא.
אבל היא כן ידעה עלי פרטים אישיים שאף אחד בעולם לא ידע.
סיפרתי לה סודות שכמעט הספקתי לשכוח, ושיתפתי אותה בתחושות שלא העזתי להודות בהן בעצמי עד אליה.
מדי פעם בסוף נאום ארוך, הייתי עוצר ומתנצל ומנסה לתת לה הזדמנות לדבר, אבל היא ניצלה אותה לעיתים רחוקות. מתישהו השתכנעתי שהבחורה הזו פשוט מעדיפה לשמוע אותי מלדבר על עצמה.
לפעמים אני חושב שהסיבה שסגרתי איתה הייתה כדי שלא תסתובב חופשי בעולם מישהי שיודעת כל כך הרבה סודות פרטיים שלי.
*
“ממש חשוב לך שאצא עם איילת?” שרי נעצה בי מבט מתחנן.
“לא בשבילי!” מיהרתי להבהיר. “סתם, חשבתי שיהיה לך נחמד לצאת קצת עם אחותי לקניות, להתאוורר.”
“אני לא אוהבת קניות,” מלמלה אשתי.
לקח לי רגע להתאושש מההלם. אני חושב שכבר ניחשתי שהיא לא נהנית לצאת לשופינג כמו האחיות שלי, אבל עד רגע זה היא לא הודתה בזה במפורש.
“וסתם לצאת איתה לאכול איפשהו? היא ממש רוצה להכיר אותך. היא אומרת שבשבתות אין לה הזדמנות לשמוע אותך כמו שצריך.”
“למה זה כל כך חשוב לך?” היא נעצה בי את המבט הזה, שאיכשהו, למרות שכבר הייתי אמור להיות חסין אליו, תמיד גרם לי לשפוך את מה שעובר לי בראש.
“כי אני… טוב, הייתי רוצה שהיא תכיר אותך יותר טוב. שתדע באמת מי את.”
“היא לא תגלה שום דבר חדש,” הזכירה שרי בחיוך קל. “אני באמת שקטה וביישנית. זה לא יעבור לי כשנצעד שלובות זרוע בקניון.”
“את לא שקטה!” התקוממתי.
“אני לא דומה למשפחה שלך, תודה בזה,” נאנחה שרי. “וכנראה שגם אתה לא דומה להם כל כך.”
הפה שלי נפער בחוסר הסכמה אילם.
אני כן דומה להם! אני כן! איך היא יכולה לומר דבר כזה? אני טיפוס מלא מרץ, אני חי מלארגן אירועים ולצחוק כל הלילה עם האחים שלי.
אולי גם המשפחה שלי חושבת שהשתניתי. שבגלל האישה שבחרתי הפכתי לאיש אחר, שקט ומהורהר ורציני. אולי יום אחד אגלה שהתרחקתי מהם כל כך, עד שאני כבר לא מבין את כל הניואנסים והבדיחות.
וזה לא נכון! זה לא! איך היא יכולה לחשוב שנכביתי, או שתמיד הייתי כזה ורק היא מכירה אותי לעומק? באמת נראה לה שמכמה סיפורים אישיים היא יכולה לאבחן את האישיות שלי? שהיא יודעת מי אני יותר מכולם?
“מצטערת!” שרי כנראה קראה בפניי את הזעם והתסכול. “לא התכוונתי להגיד שאתה… אוף, לא התכוונתי להגיד כלום! סליחה, יאיר, בוא פשוט נעבור נושא, בסדר?”
לעבור נושא? ומי בדיוק יעבור נושא? שוב אני? או שאולי היא תתנדב לשם שינוי לעשות את זה בשבילנו?
חייכתי במאמץ והלכתי לחדר השינה. הכרתי אותה מספיק כדי לדעת שהיא לא תלך אחריי.
היא חכמה היא מקסימה היא אישיות נדירה. שיננתי לעצמי את המילים האלה כשישבתי בקצה כיסוי המיטה הלבן והאצבעות שלי עקצצו בעצבנות.
זה נכון, הכל נכון. אבל הייתי רוצה שהיא תהיה קצת יותר כמותם.
קצת יותר כמוני.
או לפחות כמו מי שהייתי לפני שהפכתי לאיש אחר בגללה.
*
נקשתי פעמיים על דלת הבית שלנו ופתחתי אותה. קוקו כתום חלף על פני בסערה כשנכנסתי פנימה.
“איילת?”
אחותי התאומה לקחה נשימה עמוקה ונרעדת, והעיניים שלה… היה משהו ממש מוזר בעיניים שלה. אף פעם לא ראיתי אותה בוכה, זה לא משהו שאיילת עושה ליד אנשים. אבל הייתי בטוח שהן אדומות.
“איילת? מה את עושה כאן? שרי נמצאת?”
“אני פה!” אשתי הופיעה בחיוך מחדר השינה. היא נראתה רגועה והחזיקה כוס ריקה. “להתראות איילת, בהצלחה!”
איילת נגעה בזרועה. “תודה, שרי, אין לי מילים! אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו!”
“הכל בסדר?” עמדתי באמצע הבית שלי, ולא הצלחתי בשום אופן לפענח מה קורה כאן.
איילת נגעה בזרועה. “תודה, שרי, אין לי מילים! אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו!”
“הכל בסדר?” עמדתי באמצע הבית שלי, ולא הצלחתי בשום אופן לפענח מה קורה כאן.
“כן,” התאומה שלי חלפה על פני ונעצרה ליד הדלת. “פשוט הייתי חייבת לדבר עם מישהו אז באתי אליה.”
הנהנתי כאילו הבנתי. כאילו היה בזה היגיון. וכשאיילת הלכה, נעצתי מבט נוקב באשתי.
“היא רצתה לשתף אותי במשהו,” שרי משכה בכתפה כאילו זה משהו שאיילת פשוט עושה בזמנה הפנוי. “אז רק הקשבתי לה זה הכל.”
בהיתי בה כשהתרחקה אל השיש והתחילה להכין לנו ארוחת ערב, ורגש זעיר פעם בחום בתוכי.
אולי לא התארסתי עם שרי כי פחדתי לגורל כל הסודות שהצפנתי אצלה.
אולי פשוט רציתי להמשיך לגלות לה אותם לנצח.
3 תגובות
אוי, זה מקסים ומרגש ממש.
סיפור מיוחד ורגיש
וואו, מקסים ממש. מזכיר קצת את המהלך של “הפרש” של חיה הרצברג