קיץ ארוך מדי – פרק נ”ה

מזגן טרטר בחוץ, ממלא את ראשה בכאב עמום. כל הגוף כאב לה, והיה לה קר. כל כך המון דברים צריך בשביל לחיות. כל החיים רק צריך לקנות דברים. איזה טעם יש לזה? כל הזמן להצטרך. כל הזמן להיות בעמדת נחיתות מול החיים. 

הרחשים המוזרים והשריטות על הפחים בחוץ צמררו אותה. היללות של החתולים נמשכו, עולים ויורדים כמו קינה.  

פתאום נזכרה בחתולה של ססיל. 

ססיל גרה בכניסה ב’. אבל כולם הכירו אותה. היא היתה צועקת על כל מי שלכלך או השאיר שובל של קליפות גרעינים על המדרכה. בזכותה הבנין שמר על חזות נקיה, ואיש לא העז לחנות מול הכניסה בחוסר התחשבות או לחסום את הכניסה למקלט עם האלטע זאכן שהוא לא רוצה לזרוק. אבל היא עצמה פחדה ממנה, כי תמיד היא היתה מוצאת סיבה לצעוק על משהו. כשהיתה קטנה והיתה נשלחת לזרוק את הפח, היתה מפלסת לעצמה דרך במבטים כדי להמנע מהפה הגדול שלה. ססיל היתה רוטנת על ששולחים ילדה קטנה כמוה לזרוק את הזבל ותכף היא תיפול בעצמה אל הפח. או היתה צועקת שהנה אמרתי לכם וחצי נשפך אל המדרכה. 

ססיל נפטרה מניתוח שהסתבך. אין לה מושג מה זה היה. היא היתה אז קטנה. כשהבעל ושלושת הילדים שלה חזרו מההלוויה באה חתולה אפורה והתמקמה ליד הדלת שלהם. 

הם ניסו לגרש אותה. ושקד, הבן הגדול שלה, היה בועט בה כל הזמן כדי לגרש אותה, אבל החתולה האפורה היתה חוזרת. בורחת ממנו וחוזרת להתמקם ליד הדלת. יושבת ומייללת לעצמה בשקט. אף אחד לא נתן לה אוכל, ולאף אחד לא היה מושג ממה היא חיה. או מתי היא ישנה. 

הם ניסו לגרש אותה. ושקד, הבן הגדול שלה, היה בועט בה כל הזמן כדי לגרש אותה, אבל החתולה האפורה היתה חוזרת. בורחת ממנו וחוזרת להתמקם ליד הדלת. יושבת ומייללת לעצמה בשקט. אף אחד לא נתן לה אוכל, ולאף אחד לא היה מושג ממה היא חיה. או מתי היא ישנה. 

ביום השנה הם עלו לקבר של אמא שלהם, וכשהם חזרו החתולה נעלמה. 

ואז שקד חזר בתשובה. בהתחלה רק שם כיפה ושמר שבת, אחר כך התחיל ללכת לתפילות, ואז הלך לישיבת הסדר. אחריו גם אחיו הקטן חזר. רק מיטל נשארה אותו דבר. 

היא הלכה פעם עם הבת של השכנים לראות את החתולה. לא התקרבו מדי, בגלל שפחדו. זו היתה סתם חתולה. אפורה. אבל כשהיא הסתכלה עליה החתולה הסתכלה בחזרה. וזה הבהיל אותה עד עמקי נשמתה. כאילו החתולה יכלה לראות אל תוך תוכה. 

עכשו היללות של החתולים בחוץ גירדו לה על הנימים הכי רועדים. פעם היא קראה על אנשים שהגיעו לבית שנחשב מכושף. ואז כשנכנסו תקף אותם פחד עצום והם ברחו. אחד מהם התעקש להשאר, ואז גילה שיש שם במרתף מישהו שמנגן על עוגב, ויש מיתרים מסוימים שמפיקים קול שאי אפשר לשמוע באוזן אנושית, אבל הוא מעורר רגשות של חרדה. 

היללות של החתולים פרטו לה על כל הנימים של החרדה. 

חבקה את ברכיה. היא לא תחשוב על דברים מפחידים. היא תרכז את המחשבות שלה בחיובי. אי אפשר לחשוב שתי מחשבות בבת אחת. היא תילחם בפחד. 

היתה צריכה להביא את הספר שלה. החלום והיום. כמה פעמים קראה אותו והוא נתן לה כח. כמעט ידעה אותו בעל פה. 

איך הם שמרו את ליל הסדר במחנה. איך הם הצליחו להרגיש את חרות הרוח בתוך הכלא של הגוף. 

הספר הזה היה מעניק לה כח בזמנים שהרגישה רע. אם הילדה הקטנה יכלה לגלות כאלו כוחות במצבים כל כך אפלים, אז היא, שהחיים שלה הרבה הרבה יותר טובים ובטוחים, בטח יכולה. 

וגם בטי, כמוה, מצאה את עצמה מחוץ לבית כשהרגישה לא רצויה. גם היא היתה בת בלי בית.

אבל בטי לא הרגישה לא רצויה בבית של ההורים שלה. זה היה בית של אנשים זרים. 

והיא רננה נפלטה מהבית של ההורים שלה… זה הרבה יותר גרוע. אם היה להם אכפת ממנה לא היו עושים הכל כדי להבריח אותה. 

אבל אז, כשהיא נעלמה להם ונסעה לסבא וסבתא, הם הפכו את העולם… היו היסטריים… התקשרו לכל מי שאפשר באמצע הלילה… אז מה זה אומר?…

אבל עכשו זה משהו אחר. אז הם לא ידעו שהיא עזבה. חשבו שקרה לה משהו. עכשו הם יודעים. הם לא יהפכו את העולם, הם יחכו שהיא תתקפל ותבוא. 

כמה שיהיה לה רע יותר מחוץ לבית, ככה הם יהיו יותר מרוצים. 

והאחים הקטנים שלה… הם חושבים עליה עכשו? היא חסרה להם בכלל? 

הלל בטח כבר ישן עכשו. בועט בשמיכה מתוך שינה, לפעמים מתגלגל אל הרצפה, ובבוקר לא מבין מי הפיל אותו. ואולי משחק מתחת לשמיכה בגיימבוי שקיבל באבות ובנים. פינג! פינג! פינג! טאנגגגג!!! מתקפל לפקעת ועוצם עיניים כשהיא נכנסת לחדר. 

הלל, לך לישון! אבא יהרוג אותך.

אני ישאאאןןןן. באמת, ברגע הבא היה כבר רדום. 

לפעמים לפני שהיתה עולה לישון היתה נעמדת ומתבוננת בו. הפוני הקצר שלו נתלם על מצחו הלח, העיניים שלו מרצדות מאחורי העפעפיים החצי סגורות. תמיד נראה שהוא לא באמת ישן. כאילו הוא מתרוצץ מתוך שינה בתוך מגרשים או מטפס על איזו גבעה או רודף אחרי איזה חתול. הריסים שלו מתנועעים כמו מניפות יפניות קטנות, שומרים על ווליום פעילות נמוך. אבל אף פעם לא העזה לנשק אותו כמו שרצתה.

ואיך הוא נורה אליה כמו טיל, כשהיא ביקשה אז בליל הסדר אופניים בשבילו. כבר בחול המועד הלכו לקנות לו, בחנות בתלפיות. בחרו לו אופניים מבהיקים בצבע כחול טורקיז, והוסיפו לו פעמון ומחזירי אור. הוא שמר עליהם כמו אוצר. ממרק אותם, משעין אותם ברכות על הגדר, מקפיד לקשור אותם בלילה בשרשרת, הילד שתמיד מתנהל רק בקפיצות ובנפילות. 

ונתנאל – אולי כבר נרדם, אולי קורא באור הקלוש שנכנס מהרווח הצר שבין הדלת למשקוף. 

הילד השקט והטוב הזה. העיניים הבהירות שלו נראות תמיד מוצלות, כאילו חושב לעצמו מחשבות ארוכות שקשה להסביר. לפעמים קינאה בו, על שהוא כל כך ילד של נחת. על שהמחשבות שלו אף פעם לא מרגיזות אותו. על שהוא יודע על החיים משהו שהיא עוד לא למדה.

ריח מתוק טייל בחצר וחדר אל תוך הקיטון הצר. מישהו בישל אי שם ארוחת לילה עבור מאחרי שבת. פתאום השתלט עליה הרעב. רעב עמוק, מטריף. שום לחמניות לא יכלו לכבות אותו. רעב לצלחת על השולחן. לפרוסות עגבניה ומלפפון שמישהו חותך בשבילך.  

באופן מוזר, עלה באפה ריח של אורז בחלב. הפינוק שאמא היתה מכינה לה כשהיתה חולה. היתה מוסיפה סוכר וקינמון… הריח המתוק היה עובר את מסך הערפל והכאבים, וחודר לתוכה. זה היה הדבר היחיד שהצליחה לבלוע כשכאב לה הגרון. נתנאל והלל העדיפו לשים מלח. גם עם מלח זה היה טעים. אבל עם סוכר וקינמון זה היה בלתי מובס… 

כשהיתה קטנה, אמא היתה יושבת לידה, משדלת אותה להכניס לפה כפית ועוד כפית. מתוך חום היה נדמה לה שמפלצות היו באות לטרוף אותה. ואמא היתה אומרת לה שהן לא כאן. שהיא גרשה אותן. ושאם היא תאכל הכל הן יראו כמה שהיא חזקה ולא יחזרו. והיא האמינה לה והתאמצה לגמור הכל.

*

ופתאום לא היתה מסוגלת יותר. קפצה ממקומה, ותפסה את הנייד שלה ואת האוזניות. לרגע נורא אחד לא זכרה היכן הניחה את המפתחות. גיששה בתוך התיק, בפראות, בחוסר נשימה. הם היו שם, בכיס הפנימי. שמרה אותם מדי טוב. תפסה אותם וסובבה את המפתח במנעול.

הדלת חרקה והיא עצרה את נשימתה. נעלה אחריה פעם ופעמיים. 

המעקה החלוד בצד החצר חרק והתמרמר. כמעט נכשלה בכמה קרשים שמישהו זרק. פילסה את הדרך בתוך החושך אל הרחוב. סוכה בלי סכך, אוסף עגלות רעועות ומטונפות, שיחים שפרצו מסדקי האבן, בימבה שכוחה. ארון כתר וחבלים מתוחים מגדר לגדר. 

היא היתה זקוקה להסחת דעת. רצתה לברוח מעצמה, כמו הצבי של הברון מינכהאוזן, לברוח מתוך העור של עצמה, להשאיר את הכאב מאחוריה ולהמלט משם. לא להיות שם כשזה קורה. יצאה אל הרחוב הראשי. השכונה לא ישנה בלילה. בחורי ישיבה הלכו בקבוצות קטנות ונינוחות לאן שהוא. נערים רוקנו פחיות שתיה תוך כדי שוטטות. 

היא היתה זקוקה להסחת דעת. רצתה לברוח מעצמה, כמו הצבי של הברון מינכהאוזן, לברוח מתוך העור של עצמה, להשאיר את הכאב מאחוריה ולהמלט משם. לא להיות שם כשזה קורה. יצאה אל הרחוב הראשי. השכונה לא ישנה בלילה. בחורי ישיבה הלכו בקבוצות קטנות ונינוחות לאן שהוא. נערים רוקנו פחיות שתיה תוך כדי שוטטות. 

התיישבה בתחנה שישבה בה קודם, מוקדם בערב. עכשו היא היתה נטושה. סככת התחנה היתה מלאה מודעות על תכשירי פלא וגמ”חים של דברים ודירות להשכרה, שהסתירו את השילוט שאוסר להדביק מודעות ושהעבריין צפוי לקנס. 

הרחוב היה אחר בלילה. במשך היום הוא היה שייך להמון אנשים. עכשו הוא היה שלה. 

*

הספסל זע. איזו צללית כהה נחתה לידה. 

היא נרתעה. 

הדמות אמרה, הבהלתי אותך? אני מתנצל. 

להדפסה