מירי סגל

מדי פעם בסוף נאום ארוך, הייתי עוצר ומתנצל ומנסה לתת לה הזדמנות לדבר, אבל היא ניצלה אותה לעיתים רחוקות. מתישהו השתכנעתי שהבחורה הזו פשוט מעדיפה לשמוע אותי מלדבר על עצמה.

“לא ידעתי שהוא בא!” הקול של זאתי עם התלתלים נשמע מבועת. בלי הפרצוף, זה ממש היה הקול של דיתי. “והשיער שלי נראה זוועה ותראי מה אני לובשת!”

אולי בכל זאת הייתי צריך לשאול את הרב שיפט אם זה בסדר לפגוש אותה בשעה כזו בלילה, בלי תכנון? ומה אם ריקי תקבל את ההנחתה הזו כהרגל חדש, ותופיע מול הישיבה שלי כשיתחשק לה?

לא הצלחתי למצוא מילים. היא היתה אמורה להתנצל ולהבהיר שאני הכי חשוב לה בעולם, שהיא משתוקקת לשנות את המצב ולהתחיל מחדש. ככה מסתיימות שיחות כאלה. לא עם הסכמה שקטה שאני פשוט לא מעניין אותה.

היא השפילה ריסים, והחיוך שלה היה זעיר וכיווץ משהו בבטני. “הוא אומר שיש דברים שהוא יכול לספר רק לי, כי אף פעם הוא לא הכיר מישהו שיודע להקשיב ככה.”

“כי אני לא יודעת לברר!” גנחתי. “אתה מכיר אותי, זה לא בשבילי הדברים האלה! אין לי מושג מה לשאול, איך לזהות אם החברה באמת מתלהבת או רק מחמיאה לשם הנימוס. מה לשאול, איך לחקור… אי אפשר פשוט לוותר על זה?”