“בוא כבר, אבי!”, “נו, תקום כבר, אני לא יכול לסחוב אותך!” “אתה בא, או לא?”
מלמטה הפנים שלהם היו די הפוכים, ובכל זאת הפה היה למטה והעיניים למעלה. זה היה מוזר קצת. אם הפנים הפוכים, הפה לא אמור להיות למעלה? אולי אני צריך לרדת עוד קצת למטה כדי לבדוק. נשכבתי בזהירות על המדרכה וצפיתי בשטאובר שהפנים שלו צפו מעלי. “הוא נשכב!” נאנח שטאובר, וברזילי התכופף כדי לבדוק.
“הוא ער,” ציין ברזילי. “אתה מוכן להתיישב, אבי?”
“מה זה יעזור שהוא יתיישב?” רטן אפלבוים. “קודם הוא ישב וזה רק החמיר מאז.”
“אתה ישר,” ציינתי בפני אפלבוים כי העיניים שלו היו בול למעלה אפילו שהזווית שלי הייתה הכי נמוכה שאפשר.
“תודה,” מלמל אפלבוים. הוא גם היה גבוה משזכרתי, אבל לא הייתי בטוח אם יחמיא לו שאציין את זה בהתחשב במיקום שלי.
“אנחנו חייבים ללכת,” שטאובר הציץ בדף הכתובות שלנו. “עוד מעט יהיה מאוחר מדי להגיע לוילה.”
החברים שלי דיברו הרבה על הוילה, ומתישהו בבוקר השתוקקתי לראות אותה.
“וילה זה כמו חוילה בלי ח’?” התעניינתי מלמטה. “יש ברשימה כתובת באיזו חוילה?”
גלגלתי את המילה על לשוני. חוילה. חוילה. הליוח. חבילה? בעצם, למה כל כך ברור לי שזה במילעיל? ניסיתי פעמיים במילרע ופעם אחת כשהטעם בח’. אולי לפרק חבילה זה בעצם לשבור את הוילה. המדריך שלי הזהיר אותנו לא להזכיר פירוק חבילה בבית בשום אופן. אפילו לא בבדיחה. אולי אנשים שגרים בבית רגיל רק עוזבים אותו בלי להרוס את כל הבית. “כשיש שכנים אתה לא יכול להרוס את כל הוילה,” טענתי
“הוא אבוד,” ברזילי טפח על ראשי והזדקף. “זה מקרה אבוד. אנחנו חייבים להשאיר אותו, לא נצליח לקחת אותו לשום מקום במצב הזה.”
“הוא אבוד,” ברזילי טפח על ראשי והזדקף. “זה מקרה אבוד. אנחנו חייבים להשאיר אותו, לא נצליח לקחת אותו לשום מקום במצב הזה.”
“גם לא לחוילה?” התמרמרתי. היה כל כך כיף לומר את המילה הזאת. פלא שהצלחתי לוותר עליה כה הרבה שנים. אולי אם אפלבוים לא היה משכנע אותי לשתות בהזדמנות האחרונה בחיים, הייתי מפסיד את התענוג הזה לנצח.
“איפה נשאיר אותו?” שטאובר הביט לכל הכיוונים כאילו מישהו יצוץ פתאום. אני יכולתי להסתכל כלפי מעלה בשבילם, אז עשיתי את זה, אבל לא ראיתי משהו מיוחד חוץ מהבזקים צבעוניים בקשתית שלי.
“הוא לא יכול פשוט לשכב פה עד הערב?” תהה אפלבוים. “בערב נבקש מההסעה לעצור פה ונעמיס אותו לירושלים.”
“לא אחראי.” פסק ברזילי. “אולי נוביל אותו לאיזה בנין פה בסביבה ואז…”
“נובילה לוילה,” אמרתי בשמחה, אבל הם לא שמעו. החברים שלי היו שקועים בהסתודדות מעלי ואני הצמדתי בינתיים את המצח למדרכה הצוננת ועצמתי עיניים. שמעתי רק הבלחי מילים מדי פעם: עזרה, סבל, לא כבד, וילה, מאוחר, וזהו, מישהו באזור, וילה. הייתה לי תחושה שוילה יכולה להיות הפתרון איכשהו, אבל לא ידעתי איך.
…”מכיר אותו?”
פקחתי עיניים באחת.
מישהו קטן למדי, אולי בן ארבע עשרה, עמד ליד החברים שלי והצביע עלי.
“…קרוב שלהם בטוח. ראיתי אותם אצלם.”
“… ואתה יכול לקחת אותו לשם?”
…”הוא הולך?”
“הוא הולך,” הצהיר שטאובר בתקיפות, תפס במרפקיי והקים אותי. “אבי, אתה רואה את הבחור הזה?” הוא היה די ילד, אבל הנחתי שלא יהיה נימוסי לתקן אותו. חוץ מזה ראיתי אותו מצוין, אז הנהנתי.
“יופי, הוא מכיר קרובי משפחה שלך שגרים קרוב לכאן והוא ייקח אותך אליהם. תנוח אצלם עד הערב ואז נאסוף אותך, בסדר?”
היו כמה בעיות עם התכנית הזאת, הראשונה שבהם הייתה שרציתי להישאר לשכב קצת. “לא עדיף שהם יבואו לפה?” הצעתי. “אני אחכה להם פה עד שיגיעו.”
“הכי טוב שתלך אליהם,” שטאובר בדק שאני עומד יפה. “בסדר? אז תלווה אותו בחורצ’יק, טוב? ותדאג שלא יברח לך.
“
“הוא יכול לברוח?” הילד נראה מבוהל.
“הוא לא יברח. אתה לא תברח אבי, נכון?”
סימנתי לו עם האגודל שיסמוך עלי. החברים שלי הלכו מהר לוילה ואני והבחורצ’יק הלכנו למקום שלא היה הוילה.
המדרכה כל הזמן נגררה עוד ועוד. לְבֵנִים אדומות ולבנות תחת הנעליים שלי. לבנים לבנים ואדומים. אדומים ולבנים ולבנים. “יש פה המון מדרכה,” אמרתי לבחורצ’יק. “למה יש כאן המון מדרכה?”
“זה לא רחוק,” הוא נופף בידו קדימה. “יש לך כוח ללכת עוד קצת?”
לא. רציתי לשכב על הלבנים האדומים ולשים רגליים על הלבנות הלבנות, אבל הוא לא היה חבר שלי, אלא רק ילד נחמד שלא רציתי לאכזב והבטחתי לא לברוח לו.
חצינו כביש ועוד כביש ואז הוא נעצר סוף סוף. “זהו, פה הם גרים. הם שכנים שלי וראיתי אותך אצלם כמה פעמים.”
מצמצתי וניסיתי להתמקד בשלט הזוהר בחזית הבניין. לא. זה רעיון גרוע. זה רעיון גרוע ממש להיכנס.
“זה רעיון גרוע להיכנס,” שיתפתי את הבחורצ’יק.
“זה רעיון טוב,” הוא הדף אותי קצת קדימה אבל נטעתי את הרגליים חזק בלבנים הלבנות.
“לא!” זה היה רעיון ממש לא טוב. הייתי בטוח בזה אבל משום מה לא הצלחתי למצוא מילים שיכולות להסביר למה. רעיון טוב היה להישאר איפה שהייתי, לא להיכנס לבניין הזה.
הוא נראה קצת אובד עצות אבל אז התאושש. “אתה שיכור, נכון?”
“כן.” את זה ידעתי בוודאות.
“יופי, ואני לא שיכור, והחברים שלך סומכים עלי. ואני אומר לך, כדאי לך לעלות למעלה, יש כאן משפחה שמכירה אותך ואתה יכול להיות אצלם. אתה לא יכול להישאר ברחוב.”
“למה?” התיישבתי על הגדר שהייתה שם.
“כי זה לא רעיון טוב.”
יופי, גם הוא לא יודע להסביר את עצמו.
“תיכנס, נו! הבטחתי לחברים שלך שאדאג לך!”
הוא באמת הבטיח ונראה כה עצוב ומודאג עד שהכרחתי את הרגליים שלי להתיישר לעמידה, ואז לזוז ואז לעלות במדרגות. וכל הזמן הזה משהו בראש שלי תופף על תוף גדול וצעק שזה רעיון רע רעיון לא טוב רעיון גרוע.
ליד הדלת נעצרתי והסתכלתי עליו במצוקה. “אני חושב שכדאי שאחזור לחברים שלי.”
הוא הניד בראשו לשלילה. “אבל אני לא יודע איפה הם.”
“הם בוילה!” אמרתי בידענות.
“זה רחוק ואני לא יודע איפה זה. אבל תראה, הדלת שלהם פתוחה!” הדלת באמת הייתה פתוחה קצת וזה גרם ללב שלי לעשות קפיצות מוזרות על התוף. “קדימה, תיכנס, אני נכנס לבית שלי, אני גר פה ליד.”
וככה הוא דחף אותי ועמדתי בפתח הבית של כלתי לעתיד.
זהו זה. כלתי לעתיד. היא גרה כאן, והייתי אצלם בבית כמה שבתות ועוד פחות מחודש אנחנו מתחתנים.
ואני שיכור.
אתה לא מגיע כשאתה שיכור לבית של חמיך לפני החתונה, כל אחד יודע את זה. אסור שהם יראו אותי, הייתי משוכנע בכך.
דבר ראשון: להסתתר. זה הכלל הראשון כשלא רוצים שיראו אותך.
בתוך הבית היה שולחן די גדול עם המון משלוחי מנות וצלופנים. הנחתי שמשתמשים במה שנמצא על השולחן, ומה שמתחת די מיותר. מה שמתחת היה רצפה קרירה עם קצת פירורי וופל. הורדתי שני משלוחי מנות גדולים לרצפה, נכנסתי מאחוריהם והתקפלתי תחת השולחן.
זהו. עכשיו זה טוב. אם הם לא יידעו שאני פה, הכל יהיה בסדר ואוכל אפילו לישון קצת.
בשבת האחרונה חמי שאל אם אני משתכר בפורים. היה נראה לי שהוא העדיף שאגיד שלא, ולמזלי זאת הייתה האמת. תמיד הפחיד אותי לאבד שליטה ובלאו הכי הגעיל אותי כל סוג של משקה אלכוהולי, ככה שבחרתי להיות המוביל הרציני והאחראי בכל סיירת. אבל השנה החברים שלי התעקשו שזו הזדמנות אחרונה. “אחרי החתונה אשתך בטח לא תרצה שתשתכר, אז יכול להיות שאף פעם לא תדע איך זה!” זה היה נשמע משכנע, בפרט ששטאובר כבר לקח על עצמו את התפקיד האחראי, אז הסכמתי לנסות.
מה שאומר שעכשיו אני שיכור בעוד שאמרתי להם שאני לא. הם עלולים לכעוס והם עלולים גם לחשוב ששיכרתי בעוד דברים.
זה הצחיק אותי אבל הצלחתי במאמץ לעצור את הגיחוך ולהתכווץ עוד קצת בין הסלסלות הגדולות.
אולי כדאי שאישן, זה רעיון הכי טוב. אני ממש עייף פתאום. טוב שלא הלכתי לוילה, שם הייתי צריך לשבת יפה ליד השולחן כמו שעושים אצל אנשים עשירים. מי היה נותן לי לשבת מתחת שולחן? אף אחד.
אז טוב שאני פה.
פסיעות התקרבו אל השולחן. מישהו כנראה בא לקחת משלוח מנות. מעולה שהתיישבתי מתחת ולא מעל, זה מקטין את הסיכוי שיגלו אותי. אם כי, אולי הוא ירצה את חתיכות הוופל שאני שוכב עליהן. במקרה הזה אני אזוז בנימוס.
“מה זה???” שמעתי קול מבוהל מאד ודי מוכר.
המון תלתלים ופרצוף חיוור הציצו למחבוא שלי.
בשנייה הראשונה עברה בי מחשבה מטופשת שזו דיתי ארוסתי. אבל זה לא יכול להיות, כי אין לה תלתלים וגם לפנים שלה יש צבע. אולי זאת אחותה? לא הצלחתי להיזכר אם יש לה אחות בגיל המתאים.
“יש לך אחות?” שאלתי אותה והפנים שלה נראו עוד יותר מבוהלים וחיוורים.
“אמא!” שמעתי אותה צועקת והפנים שלה נעלמו משם.
אז גילו אותי. השאלה הגדולה היא אם יש טעם להמשיך להסתתר. לכאורה, היא תסגיר אותי. היא כבר קראה לאמא שלה. אבל אם אצא מכאן בטוח יראו אותי וזה רעיון גרוע. אולי היא תשכח.
אני כבר שכחתי.
“לא ידעתי שהוא בא!” הקול של זאתי עם התלתלים נשמע מבועת. בלי הפרצוף, זה ממש היה הקול של דיתי. “והשיער שלי נראה זוועה ותראי מה אני לובשת!”
כמה רגעים אחר כך הציצו פנים הפוכים של השווער שלי.
“אבי?”
“זה אני.” הושטתי יד במאמץ בין המשלוחים ולחצתי את היד שלו. בדיעבד אני חושב שזו לא הייתה יד ימין אבל הוא הגיע ממילא מלמעלה אז אולי הכללים שונים.
“אני אבי ואתה אבי הכלה.” משום מה זה הצחיק אותי. צחקתי קצת עד שראיתי שהוא רציני ועדיין מציץ עלי משם.
“מה אתה עושה כאן, אבי?”
“נח.” עניתי את האמת. “איזה ילד שהוא לא בחור הביא אותי לכאן. אני מקווה שזה בסדר. אתם צריכים את המקום הזה?”
“כדאי שתצא משם.” הוא פינה את הסלסלות ועכשיו כל אחד היה יכול לראות אותי. “קום, קום, בוא תשתה משהו.”
רציתי לומר לו שכבר שתיתי משהו, אבל שתקתי בזמן. הוא אמנם גילה אותי, אבל מה זה משנה בעצם? זאת לא הפעם הראשונה שאני מבקר אצלם. בעצם קיומי אין כל רע. כל הבעיה היא שיידעו שאני שיכור. וכל עוד לא אמרתי להם שזה המצב, אין להם דרך לדעת את האמת. אלא אם כן ישאלו את הבחור שהוא לא ילד. לו אני חושב שאמרתי שאני שיכור אבל אולי הוא שכח.
נעמדתי במאמץ והתעלמתי מהיד שלו שעדיין ריחפה מול הפנים שלי. כבר לחצתי אותה פעם אחת.
נשענתי על השולחן וחייכתי בלבביות. כל מה שצריך זו שיחה קלה והיתר יקרה מעצמו. אני יכול גם להשתמש במה שהוא שואל אותי תמיד.
“אז מה אתם לומדים עכשיו?”
השווער שלי מצמץ ובהה בי.
“אממ… כל מיני. אתה… אתה רוצה לבוא לאכול?”
הייתה לי בחילה, אבל לא רציתי לספר לו את זה. זה היה תסמין די מובהק של שכרות.
“רעיון טוב,” עניתי בנימוס וצעדתי אחריו.
בחנתי אותו בזווית העין כדי לבדוק איך הוא הולך. הזרועות שלו היו קרובות לגוף וכמעט לא זזו. שלי לעומת זאת, התנועעו חזק מאד למעלה ולמטה. לא הייתה להן סיבה מוצדקת לעשות את זה, אבל לא זכרתי איך לעצור אותן. אנשים עלולים לחשוב שזה מוזר, שאני מזיז את הזרועות בלי תירוץ מקדים. לכן תפסתי במתלה מעילים ליד הכניסה והתנדנדתי עליו קצת עם הזרועות כדי שזה ייראה מובן.
“בוא לשולחן,” חמי תפס בכתפי וגרר אותי משם. שילבתי ידיים בכח והתרכזתי ברגליים. הייתה לי תחושה שאני עלול ליפול אם לא אזהר וגם זה סימפטום מחשיד. הרצפה שלהם לא הייתה ישרה, אבל זה מעולם לא הפריע לי עד עכשיו. כל מה שצריך זה ללכת עקב בצד אגודל. הנחתי את העקב לפני האגודל וצמצמתי את המבט כדי שהאור מהתקרה לא יפריע לי להתרכז. ככה, עקב בצד אגודל עם הזרועות משולבות והעיניים עצומות למחצה, הצלחתי ללכת בלי למעוד בכלל.
“תגידי לה שתצא,” לחש חמי לחמותי. תפסתי בכיסא קרוב, משכתי אותו אלי והתיישבתי עליו בתנופה. הוא התנדנד אחורנית, אבל חזר מיד למקום ככה שהייתי די מרוצה מהתוצאה.
“תגידי לה שתצא,” לחש חמי לחמותי. תפסתי בכיסא קרוב, משכתי אותו אלי והתיישבתי עליו בתנופה. הוא התנדנד אחורנית, אבל חזר מיד למקום ככה שהייתי די מרוצה מהתוצאה.
“היא בלי פן,” לחשה חמותי חזרה.
חמי מלמל משהו שהיה שקט מדי בשבילי. ניסיתי לבדוק אם יש על השולחן משהו שאצליח לאכול, אבל הכל נראה מתוק עד לגועל.
“אתה רוצה מוקפצים?” שאלה חמותי בזהירות.
“אם את חושבת שזה מה שנכון,” השבתי באבירות.
היא חשבה שזה מה שנכון, כי מול העיניים שלי צצה צלחת עם חזה עוף וירקות. המזלג היה רחוק. הסתפקתי אם להשתמש בידיים אבל ידעתי שזה לא מנומס. “אפשר את המזלג?” ביקשתי מחמי שעדיין עמד מעלי ובחן אותי.
“הוא… ממש לידך,” הוא הצביע עליו.
כן, זה היה נכון, ובכל זאת הייתי שמח אם הוא היה נח בין האצבעות שלי עכשיו. קיפלתי אותן סביבו והרמתי בזהירות פלפל קטן וכתום. הוא נשמט די מהר וניסיתי לדוג אותו מהשולחן עם הדוקרנים של המזלג. זה היה שימוש טוב בשבילם. נעמדתי על הברכיים כדי להגיע לפלפל, ודי מהר נופפתי בו בסיפוק והחזרתי אותו לצלחת.
עד עכשיו, הכל כשורה.
אני אוכל, הם עומדים לידי, וכלתי נמצאת איפשהו בבית כנראה, אבל אף אחד לא כועס.
“אז מה?” חמי התיישב מולי והניח את הסנטר מעל כפות ידיו. “איפה החברים שלך?”
“בוילה,” עניתי בפה מלא.
“אני מבין. ואתה היית באזור אז קפצת?”
“מישהו הקפיץ אותי,” עניתי בכנות.
הם החליפו מבטים ופתאום הרגשתי לא נעים. אני אצלם בבית, אוכל מלחמם, נעזר בשולחנם ויושב על כסאם. ומשקר להם. שקר לבן אמנם, אבל גם יין לבן הוא יין. וזה לא בסדר. ככה לא עושים.
הזדקפתי, ניגבתי את הפה עם מפית שהייתה שם, והסתכלתי עליהם ברצינות.
“האמת… יש לי וידוי קטן.”
“כן?” חמי נדרך וידה של חמותי עלתה לפיה.
“אני לא יודע איך לומר את זה… אבל איכשהו יצא שאני קצת שיכור.”
גבותיו של חמי התרוממו. “באמת? לא הייתי מנחש. פעם הבאה תתן לנו איזה רמז, טוב?”
4 תגובות
חחח ואוו סיפור מעולה.
בודרתי:)
ענקקקקקקקק
צחקתי מקרב לב
תודה על סיפור עסיסי לפורים!
מקסים!!
חיוך על פנים של אשה עייפה
מירי האלופה!
כל סיפור שלך יותר מדהים מקודמו
אבל מרגיש לי שזה עולה על כולנה
איך הצלחת לכתוב סיפור כל כך מקורי על אחד הנושאים הכי לעוסים בעולם.
סיפור מושלם מושלם מושלם!
ובאמת חיכיתי כבר לקרוא פה את הסיפורים שלך