שני שטרן

הוא הבן היחיד שלי, ויתכן מאד שאני האישה היחידה בעולם שאכפת לה ממנו באמת. הגיע הזמן שתהיה אישה נוספת כזו.

“בוא נעשה סימולציה של פגישה,” הוא הופיע ערב אחד בחדר שלי. העפתי מבט מודאג בחבר החדר הצעיר ממני שישן עמוקות עם הכרית על ראשו.

“בכל מקרה,” המשכתי בחיקוי של קלילות, “השנה הוא לא משתכר, את יודעת.”

“את חייבת לעצור את זה,” הודיעה לי השדכנית לפני שנתיים. הוא נפגש במשך חודשיים עם בחורה מתוקה שלא זכרתי את שמה עכשיו. באותם ימים השם שלה היה הדבר היחיד שחשבתי עליו.

זה טיול מסורתי, הסיבוב שאחרי האירוסין. לא יכולתי לקחת את זה ממנו. גם אם היה רק דבר אחד שהשתוקקתי לומר לו. הדבר היחיד שהיה אסור לי לומר.

היא העיפה את הכרית מפניה וחבטה אותה בכוח בקיר הוורוד. זאת היתה טעות ענקית, טעות פזיזה, טעות שאסור לעשות. תמיד תיקנו אנשים סביבה את השגיאות הקטנות שלה, בחיוך סלחן ששמרו רק בשבילה. אבל אף אחד לא יוכל למחוק את הטעות הזו. לא בלי להשאיר סימן שישפיע לנצח על שניהם.
מה היא תעשה אתו בכלל?