בין הזמנים

מִיְּמִינְךָ


הָרִים סָבִיב מַעְפִּילִים


מִשְּׂמֹאלְךָ


חֲמוֹרִים בִּידֵי שׁוּעָלִים

“יש זום הלילה”, אמרתי לחנוך בצהריים, אחרי שתמו שידוריו על הבלגן והבנות הרבות. “אני מוכרחה להשתתף בו. זאת השתלמות לכל העובדות בכל הסניפים. תהיה בדיקת נוכחות”.

היא השפילה ריסים, והחיוך שלה היה זעיר וכיווץ משהו בבטני. “הוא אומר שיש דברים שהוא יכול לספר רק לי, כי אף פעם הוא לא הכיר מישהו שיודע להקשיב ככה.”

סְתִירָה


יָשָׁר לַפָּנִים.


אֲנִי מַסְמִיקָה


עֲטוּרַת נִימִים

מינה אמרה, מחר בזמן הזה אנשים ינפנפו על מנגלים ולא יזכרו אותנו. אני אמרתי, את ממש רוצה שישכחו ממך. ומינה אמרה, אני רוצה את השקט שלי בחזרה. ואני אמרתי, אל תדאגי מינה. רוב המדליקים חוזרים לאלמוניות שלהם אחרי הטקס.

הסיבוב התארך כי אמא שלי הקפידה לעדכן כל יצור עם דופק שהבת שלה מדליקה משואה ולבקש שינחשו איך קוראים לבת הזו שלה ולחכות בסבלנות של פנסיונרים לכישלונם ולספר בתרועה ולשלוף את ספח תעודת הזהות כדי להוכיח

היא עוזבת, לא יכולה לשאת את כישלונה, ומחפשת באתר של החברה את הדירה הכי חדשה, הכי חדשנית, הכי זוהרת, הכי נובורישית, הכי כזו שלא אמורה לעורר בה ולו מעט השראה. כי היא לא יכולה לעמוד בתחושה שזו ממשיכה לנטוש אותה אפילו באחוזה היסטורית בטלביה.

מינה אמרה, מה שיהיה יהיה, כל מה שהשם עושה הכל לטובה, כנראה שיש לי איזו שליחות בעניין. ואספה את ילדיה וספרה להם באופן תואם גיל. רותי נלחצה, יפי עלצה ומני התקדר, ומינה שבה וביארה את חריגות האירוע ואת פסיקת הרב. ובעלה אמר, אנחנו משתפים אתכם כי אתם הילדים שלנו וחשוב שתדעו אבל זה לא משהו שאנחנו חושבים שכדאי לספר לכולם.

“כי אני לא יודעת לברר!” גנחתי. “אתה מכיר אותי, זה לא בשבילי הדברים האלה! אין לי מושג מה לשאול, איך לזהות אם החברה באמת מתלהבת או רק מחמיאה לשם הנימוס. מה לשאול, איך לחקור… אי אפשר פשוט לוותר על זה?”