רחלי שרדה בגבורה (אולי בחוסר ברירה) את תקופת טבילת האש. נחומי משכה לתוך החדר את הניכור מהבית. לא כלפיה, אלא שלה כלפי אמה ואחותה היחידה. הייתה נכנסת, מסודרת מאוד, מסורקת למשעי, תיק תואם, נעליים במצב מעולה ותכשיט. מתיישבת, מישירה מבט ושותקת.
בעלה הסכים אתה. אחרי שני משפטים הוא כבר הסכים אתה. ניסה לחסוך מעצמו את המשך הנאום החוצב אבל היא הפליגה בו עד אשר השתכנעה גם היא בצדקתו. בצדקתה. רק אז היתה פנויה להטות אוזן לתמיכתו הבלתי מסויגת.
היא חושבת. בגללי היא התבגרה לפני הזמן. אני יודעת. אני אשמה. תמיד עשיתי צרות, מאז שנולדתי. בגללי נפרדו הוריי, בגללי עזב אבא של לולה. ובגללי הילד שלי-שלו, לא כאן.
כמובטח, אנחנו מפרסמים השבוע ראיון עם הסופרת אביגיל מן, שעונה לשאלות הקוראים על הסיפור שכבש כל כך הרבה לבבות
המורה שרה ניסתה לחשוב איתה ביחד מה לעשות, אבל היא שתקה כל השיחה בחוסר אונים. מה יועיל מה שידברו? מה יעזור מה שיעשו? רחלי הרי תעשה בסוף מה שהיא רוצה. אין שליטה על הילדה הזו!
הייתי צריך להבין שזה לא בסדר. הייתי צריך. בעיקר בגלל ההשבעות. ידעתי שאסור להישבע. ידעתי שהוא אומר לי לעשות משהו שאסור. אבל נשבעתי כי חשבתי שגם זה שמאל שהוא ימין וכמובן שלא הפרתי את השבועה ולא סיפרתי לאף אחד. שבועה זה עניין חמור ואני הייתי ילד צדיק.
יוֹם אֶחָד אַתְּ תְּקַלְּפִי אֶת
הַצָּעִיף שֶׁמְּחַבֵּק אוֹתָךְ
שָׁנִים
מִישֶׁהוּ יִרְצֶה לָדַעַת לָמָּה
ההיכרות המוקדמת מונחת פתאום ביניהם, ובתנועה מתואמת הם מהדקים מעילים מפני הקור. רחוק למטה בתים מבליחים. משפחות זורקות אור. עיר מנצנצת בחושך. האם יש סיכוי לשינוי. האם אנשים משתנים. אם לא, הרי אין להם סיכוי. אם כן, מה יבטיח שלא יחול בעתיד שינוי לרעה.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’