טוב ורע

הייתי צריך להבין שזה לא בסדר. הייתי צריך. בעיקר בגלל ההשבעות. ידעתי שאסור להישבע. ידעתי שהוא אומר לי לעשות משהו שאסור. אבל נשבעתי כי חשבתי שגם זה שמאל שהוא ימין וכמובן שלא הפרתי את השבועה ולא סיפרתי לאף אחד. שבועה זה עניין חמור ואני הייתי ילד צדיק.
ממוצע 4.4 | 20 מדרגים

עד לפני שנתיים לא ידעתי שרע לי. עכשיו אני יודע. הפסיכולוג שלי אומר שזה טוב. אני חושב שזה רע כי אם אתה יודע שרע לך מפסיק להיות לך טוב. יצאת מהיער ואין דרך חזרה.

אני כבר לא זוכר מי היה הראשון שסיפר לי שרע לי. הסדין הרטוב שהעיר אותי בבוקר או התקף החרדה שחטפתי בדרך לבריכה. שניהם הצטופפו בתוך יממה אחת בקמפ של שיעור א’. הראשון שהשתתפתי בחיי.

חיכיתי לקמפ הזה. הכתרים שנקשרו לו הפכו אותו לנשגב ונחשק באופן שהותיר אותנו, חבורת נערים תשושי לימוד, חסרי נשימה.

הקמפ היה חידוש ולא כל ההורים שלחו אבל ההורים שלי אישרו את השתתפותי. הם תמיד היו הורים מאפשרים. הם עדיין. לא חסכו מאיתנו את מעט ההנאות המתאימות לילדי חיידר שמורים. 

היינו שמורים. אפס מסכים ומאה אחוז תמימות. ארון ספרים גלאט למהדרין ושום חשיפה לעולם החיצון. אבל כל מה שאפשר היה לתת לנו בתוך המסגרת, קיבלנו.

ככל שגדלתי כך הצטמצמו אפשרויות הבילוי. מילד שמור הפכתי לנער שמור שנמנע מכל חשיפה, במיוחד בימי הקיץ הלוהטים. קמפ מאורגן נקי מסכנות ומכשלות היה כמו דוכן פיס באמצע השממה. הייתי הראשון להירשם ולהבטיח את מקומי.

בדרך לקמפ יוסי הזכיר את הקייטנה.

היום אני כבר יודע לומר שזה היה הטריגר. היום אני גם יודע מה זה טריגר. כשזה קרה לא הבנתי את זה. אני לא זוכר מה בדיוק הוא אמר. אולי הזכיר שגם לקייטנה הייתי הראשון להירשם. אולי צחקק על זה שקמפ הוא שם מכובס לקייטנה. השיחה ההיא לא נרשמה כאירוע דרמטי ורק בדיעבד ובעזרת הפסיכולוג שלי הבנתי שהיא זו שהפילה אותי.

אלפי פעמים הצטערתי מאז. שנסעתי. שישבתי ליד יוסי. שיוסי אמר. שהנפש שלי לא המשיכה לשכוח כמו שעשתה עד אז. הצער לא עזר והנפש שלי קרסה. לא שאני מבין איך דבר מופשט יכול ככה לקרוס אבל זה מה שהפסיכולוג שלי אמר. הנפש שלי קרסה כי עבר עליה משהו רע מאד.

אלפי פעמים הצטערתי מאז. שנסעתי. שישבתי ליד יוסי. שיוסי אמר. שהנפש שלי לא המשיכה לשכוח כמו שעשתה עד אז. הצער לא עזר והנפש שלי קרסה. לא שאני מבין איך דבר מופשט יכול ככה לקרוס אבל זה מה שהפסיכולוג שלי אמר. הנפש שלי קרסה כי עבר עליה משהו רע מאד.

עד שהוא אמר את זה לא חשבתי שעבר עליה, כלומר עלי, משהו רע. בטח לא רע מאד. 

לא ידעתי שההוא שהתעסק איתי לא היה צריך לעשות את זה. ידעתי שמאז התחילו לי הגרדות בכל מיני מקומות ושהתחלתי לשנוא בריכות אבל לא היה לי שום מושג שהאירועים ההם היו רע. לא היתה לי דרך לדעת. ההורים שלי חינכו אותי לכבד מבוגרים ולציית להם. במיוחד לאנשי חינוך. תמיד אמרו, ועשית ככל אשר יורוך. אז כשההוא אמר לי לעשות את הדברים ההם פשוט חשבתי שאני מקיים שמאל שהוא ימין וימין שהוא שמאל. אולי הוא אפילו אמר לי את זה. אני כבר לא זוכר. 

כשאמא שלי קבעה לי תור למטפל, נעלבתי. אני לא תינוק כמו רחלי שצריכה מטפלת. היא צחקה, אני ממש זוכר איך היא צחקה, והסבירה לי שהוא לא מטפל כזה אלא פסיכולוג. אחרי שהבנתי את ההבדל לא הבנתי למה לא לקרוא לו פשוט פסיכולוג. אני קורא לו פסיכולוג. מזל שהוא גם פסיכולוג. לשלומוביץ גם יש מטפל והוא לא פסיכולוג אז הוא חייב לקרוא לו מטפל.

רק בזכות שלומוביץ הסכמתי ללכת לטיפול.

לא רציתי ללכת. לא הבנתי מה הקשר בין ההרטבות והפחדים לטיפול ורק בזכות שלומוביץ הסכמתי ללכת.

השם הפרטי של שלומוביץ הוא מוטי אבל כולם קוראים לו שלומוביץ. גם לי רוב החברים קוראים כהן. אני לא אוהב שקוראים לי כהן כי יש המון כהן, רק בשיעור שלי יש עוד ארבע כהנים. אבל ככה מקובל ואין מה לעשות. ההוא מהשמאל שהוא ימין היה היחיד שקרא לי רפי. כל המבוגרים תמיד קראו לי כהן ורק הוא קרא לי רפי. קראו לו לוי אז הוא הבין אותי. זה מה שהוא אמר. נראה לי שזה מה שגרם לי לאהוב אותו. זה גם מה שגורם לי לפעמים להתגעגע אליו. אני יודע שזה מוזר. להזכיר אהבה וגעגוע בהקשר של אדם שעשה לך כל כך רע אבל זה בדיוק העניין. שזה לא היה כל כך רע. אף אחד לא אהב אותי כמו שהוא אהב אותי וביחד עם הדברים הלא נעימים גם היה לי מאד נעים. 

הייתי צריך להבין שזה לא בסדר. הייתי צריך. בעיקר בגלל ההשבעות. ידעתי שאסור להישבע. ידעתי שהוא אומר לי לעשות משהו שאסור. אבל נשבעתי כי חשבתי שגם זה שמאל שהוא ימין וכמובן שלא הפרתי את השבועה ולא סיפרתי לאף אחד. שבועה זה עניין חמור ואני הייתי ילד צדיק. עד היום אני לא מסוגל להגיד את השם שלו. אני חושב שהוא בכלל שיקר ולא קוראים לו לוי כי כששאלתי פעם אם הוא עוד עובד בקייטנות אף אחד לא ידע מי זה. הפסיכולוג שלי אומר שזה פחות חשוב מי זה היה וגם ההורים שלי לא מציקים לי בעניין הזה.

היום אני מבין שהייתי ילד מטומטם. טיפש ומטומטם. 

הפסיכולוג שלי לא מרשה לי לקלל את עצמי אז אני משתדל לא להגיד את זה. זה לא עוזר לי לא להרגיש את זה. לנצח אסתובב עם התחושה שאני טיפש ומטומטם ושאסור לי לסמוך לא על עצמי ולא על אף אחד.

זו היתה הסיבה שלא רציתי ללכת לטיפול.

לא יכולתי לסמוך על אף אחד.

שבועיים לא יצאתי מהמיטה. אולי חודש. כל החופש. כל אלול. כל החגים. אמא שלי התחננה שאלך לטיפול אבל אימהות לא ממש יודעות איך לדבר עם בנים. הטיעונים שלה היו טיעונים של בנות ואני לא השתכנעתי. שלוש פעמים היא קבעה לי תור ולא הלכתי.

אבא שלי בכלל לא אמר אז כלום. הוא לא יודע איך לדבר על דברים כאלה. הוא רק היה מסתכל עלי ואומר, תקשיב לאמא. 

יום אחד היא אמרה לי, בוא, הולכים לטיול. ואני צרחתי כרגיל, תעזבי אותי כבר, אני לא רוצה טיפול. והיא אמרה, לא טיפול. טיול. ומשום מה, לא יודע למה, הסכמתי. אחרי כמעט חודש שלא יצאתי מהמיטה, התלבשתי ויצאנו לטיול. נסענו לירושלים והלכנו לכותל. ישבנו ברחבה העליונה כי אני לא הסכמתי להיכנס להתפלל לבד ואמא שלי לא הכריחה אותי. נראה לי שהיא כבר הבינה שמה שקרה קשור לעניינים האלה. היא ישבה על כיסא פלסטיק והתפללה ואני הסתכלתי על היונים.

אחר כך טיילנו בעיר. אכלנו במסעדה. אני זוכר את זה כי זו היתה הפעם הראשונה שאכלתי במסעדה. אמא שלי הרשתה לי להזמין כל מה שהתחשק לי. אחר כך טיילנו במדרחוב ואמא שלי הרשתה לי לקנות כל מה שרציתי. לא שרציתי כל כך הרבה דברים, אבל זה עדיין היה נחמד. קניתי לי צעיף משובץ שכיסה כמעט את כל הפנים שלי. הלכתי איתו אפילו שעוד לא היה קר, רק תחילת חשוון, ואמא שלי לא העירה לי ולא אמרה כלום.

הייתי צריך אז להבין שזה הכול שוחד. ממתי אימהות משקיעות יום שלם בילד אחד. טיול ומסעדות וקניות. אני זוכר איך התעצבנתי כששלומוביץ ואמא שלו פתאום צצו על הספסל בגן הפעמון. איך כעסתי כשהבנתי שהכול היה טריק אחד גדול. הרגשתי שאפילו על אמא שלי אני כבר לא יכול לסמוך. אבל שלומוביץ כבר היו שם והאימהות עשו את ההצגה על איך כאילו במקרה הן נפגשות ומה את עושה פה ומה את בעצמך עושה פה וכל הדיבורים האלה של בנות ואחרי שהבנתי שהן מתכוונות לקשקש עוד הרבה זמן  נכנעתי והלכתי עם שלומוביץ להעיף חצץ.

לא הכרתי אותו. אמא שלי ואמא שלו חברות אבל אנחנו לא. פעם האימהות שלנו ניסו לחבר בינינו אבל אני לא חשבתי שילדים של חברות צריכים להיות חברים. במיוחד שהם לא באותו גיל ובמיוחד שאני הייתי יותר קטן ממנו. 

הרבה זמן לא ראיתי אותו. הוא כבר היה נראה ממש בחור. אז רק בשביל הנימוס שאלתי מה נשמע. והוא אמר, אתה יודע. מתמודדים.

ואז כבר מיד ידעתי שגם הוא. אני אפילו לא יודע איך ידעתי. פשוט הרגשתי. וגם הבנתי שאמא שלי ידעה את זה וארגנה את זה ושכול הטיול הזה היה מלכודת אבל הוא כבר היה שם וגם אני ולא היה לי לאן ללכת אז ישבתי שם והוא סיפר לי שגם הוא. אצלו זה היה דוד. ריחמתי עליו מאד כי הוא לא יכול לשכוח. אני לא מתקרב לאזור איפה שההוא עובד ולא הולך לשום מקום שיש סיכוי שהוא שם אז יותר קל לי לשכוח. שלומוביץ לא יכול לא לראות את הדוד שלו. להתרחק ממשפחה זה הרבה יותר מסובך.

שלומוביץ ידע מיד שזה רע, לא כמו אצלי שחשבתי שזה טוב. אבל לא היה לו מה לעשות כי הדוד הזה איים עליו שהוא יהרוג אותו.

שלומוביץ ידע מיד שזה רע, לא כמו אצלי שחשבתי שזה טוב. אבל לא היה לו מה לעשות כי הדוד הזה איים עליו שהוא יהרוג אותו.

אולי בגלל שכל כך ריחמתי עליו הסכמתי להקשיב לו. הוא סיפר לי שהוא בטיפול כבר שלוש שנים. שיש לו מטפל מעולה, שמאד מאד עוזר לו. שבהתחלה הוא היה מקיא כל הזמן ועכשיו הוא כבר לא מקיא איזה שנה לפחות. שטיפול זה דבר שיכול ממש לעזור וששווה לי לנסות ועוד כל מיני דברים שאני לא יכול לספר כי הבטחתי לו שאני לא אספר.

מאז אני כבר שנתיים בטיפול ואני כבר יודע ששלומוביץ צדק ושאמא שלי צדקה ושטיפול יכול לעזור. לא הרגשתי ככה מיד. בהתחלה אפילו הרגשתי הפוך, שהטיפול רק עושה לי יותר גרוע. כי כל מה שחשבתי שהיה טוב פתאום מתברר שהוא רע. ולא הצלחתי ללמוד שום דבר ולא לזוז מהבית והייתי צריך לקחת תרופה שתעזור לי להגיע עד לפסיכולוג. הלכתי אליו שלוש פעמים בשבוע ואחר כך פעמיים ואחר כך פעם אחת ולפני שלושה חודשים עברתי לישיבה חדשה והתחשק לי לנסות קצת בלי טיפול. אמא שלי חששה וגם הפסיכולוג המליץ להמשיך עוד קצת עד שנהיה בטוחים שאני בסדר אבל אני כבר הרגשתי בסדר והחלטנו ביחד לקחת פסק זמן, ככה הפסיכולוג קרא לזה, ולראות מה קורה. 

בהתחלה הרגשתי ממש טוב. ידעתי מה לעשות כשאני מרגיש שמגיע התקף, והרטבות כבר בכלל לא היו לי. עברתי לישיבה בירושלים אז בכלל לא נתקלתי בשום דבר שמזכיר. מידי פעם כשהרגשתי שאני חייב לדבר עם מישהו הייתי מתקשר לשלומוביץ. נשארנו חברים. אני קורא לזה חברים לצרה. הוא אומר שאנחנו סתם חברים בגלל שהאימהות שלנו חברות. הוא ממשיך עם הטיפול שלו והוא ממש פורח. ככה שמעתי את אמא שלו אומרת לאמא שלי.

אחרי חודש התחילו החריקות. לא ספרתי לאף אחד וניסיתי להתמודד לבד. הגעתי לכל הסדרים. לא הפסדתי שום שיעור. אבל לא הצלחתי לקלוט כלום. זה הרגיז אותי. רציתי להוכיח לעצמי שאני כבר בסדר. שאני לא חייב טיפול כל החיים. אבל כשההרטבות חזרו לא היתה לי ברירה. זה לא דבר שאפשר לשרוד אותו כשאתה בפנימייה. ארזתי את עצמי וחזרתי הביתה וכשאמא שלי אמרה שאני חוזר מיד לטיפול כבר לא התנגדתי.

אבל אז התברר שאין לי מקום. היומן של הפסיכולוג התמלא ואני אצטרך להמתין. לא יכולתי להמתין. היו לי שלושה התקפי חרדה ביום והרגשתי שאני עוד רגע מת. אמא שלי הציעה שננסה בינתיים מישהו אחר. לא רציתי מישהו אחר. רציתי את הפסיכולוג שלי. אני רגיל אליו. הוא מכיר אותי. הוא כבר יודע הכול. רק לספר לו כל מה שקרה לקח לי כמעט חודשיים. אבל אחרי עוד שבוע של גיהינום ואחרי שאמא שלי הזעיקה את שלומוביץ שידבר איתי, נכנעתי.

אמא שלי הציעה שננסה בינתיים מישהו אחר. לא רציתי מישהו אחר. רציתי את הפסיכולוג שלי. אני רגיל אליו. הוא מכיר אותי. הוא כבר יודע הכול.

היה לי טוב לראות אותו. הוא היחיד שמבין אותי. והוא בחור כזה שמח. ויש לו חוש הומור. והוא מתפקד ממש כמעט רגיל. אי אפשר לנחש שעבר עליו כזה דבר. הוא ההוכחה שאפשר לטפל ואפשר לעזור ושטיפול בכלל לא הופך אותך לחריג. הוא דיבר איתי והזכיר לי שוב את כל הדברים ששכחתי, ואחרי שהוא הציע שאמא שלי תבדוק אם המטפל שלו פנוי לקבל אותי, נכנעתי.

שלשום אבא שלי לקח אותי לפגוש את המטפל של שלומוביץ. דפקתי על הדלת והמטפל פתח לי. חבל שנכנעתי. זה היה ההוא מהשמאל שהוא ימין.

נהיה לי שחור וחשבתי שאני מת אבל אז נזכרתי שאני כבר לא הילד הטיפש שהייתי. אני לא זוכר מה אמרתי, כנראה שצעקתי כי ראיתי שהוא מאד נבהל ושהשכנים מסתכלים ואבא שלי שעמד לידי חיבק אותי ולקח אותי משם. 

אתמול חזרתי לפסיכולוג שלי. הוא מצא לי מקום.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

12 תגובות

  1. אין מילים. אולי היה צריך להוסיף בראש הסיפור “הזהרת טריגר”.. מצד שני- לא הייתי נכנס אז שמח שזה כך;).
    בתור אחד שעבר מקרה כזה
    תודה
    .

  2. “לשלומוביץ גם יש מטפל והוא לא פסיכולוג אז הוא חייב לקרוא לו מטפל”
    נגעת בנקודה קריטית.

  3. כמה טוב שיש ליהדות החרדית פלטפורמה לסיפור חשוב המביא את קולותיהם הדמומים של הנפגעים.

  4. בסוף כמעט הקאתי בעצמי.
    אוי ואבוי לדור שלנו שאלה הם “מטפליו”
    וחבל מאוד שלא ביקשו מהילד לזהות את הפוגע כבר בהתחלה, אולי היינו מצילים נפשות של כמה אנשים בדרך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן