בין הזמנים

אֱלֹקִים


קַבֵּץ אוֹתִי לַחֲלָקִים


אֶת שִׁמְךָ בִּי


צְרֹב שֶׁלֹּא יִכְאַב

זו היתה אחת מהנקודות עליהן לא הסכמנו. ועל אף הדרך שעשינו, אנחנו עדין לא מסכימות. מינה אומרת, אלו דברים שהשתיקה יפה להם ואני אומרת, אלו דברים שהשתיקה כעורה להם. אם את מזהה מישהו במצוקה, מישהי שאולי זקוקה לעזרה או ליחס, לא תשאלי? לא תתענייני?

בהמשך מינה כבר הבינה. היא זיהתה את הפשרנות וראתה את ההבדלים ולא היה צריך להזהיר אותה, היא כבר הבינה בעצמה את הפער בינה לבין בנות הדודות מהגוש. בינה לבין החברות שהלכו לסמינר של בתאל. בינה לבין המשפחות שנסעו למלונות והחזיקו אינטרנט. בינה לבין כל מה שהוא לא גלאט למהדרין.

“לא יכולה. נקודה.” היא נשנקת. “זאת אני. מי שטוב לו ברוך הבא, ומי שלא, שייסע! אני יכולה להציע לך את חברה שלי, היא כל כך שונה ממני. שקטה, עדי–“.
הוא צוחק בקול. לא מצליח לעצור. היא מביטה בו תחילה בהלם ואז מצטרפת ללא שליטה.
“אני בלתי אפשרית, באמת.” היא מודה.

עַל הָאֵשׁ בַּמִּטְבָּח


(שְׁאֵרִיּוֹת  הָאֶתְמוֹל מֻדָּחוֹת לַשּׁוּלַיִם)


מִתְבַּשֵּׁל זִכָּרוֹן


חָדָשׁ


מִפְּנֵי יָשָׁן מוֹצִיאָה

כשמינה סיפרה לי על נאום החדר האטום, חשבתי לעצמי שלא רק החדר היה שם אטום. מינה חיה בבית אטום. חיה חיים אטומים. חיים שיש בהם רק מה שיש בהם בלי שום השפעות ועם אפס הפרעות. אין יוצא ואין בא. הצטערתי בשבילה וקינאתי בה בו זמנית.

שושי אמרה, מה כרגיל? למה את לא הולכת לעבודה? מינה תהתה מה שושי יודעת ומאיפה, ואז נזכרה, המטפחת. זה בגלל המטפחת. היא לא חובשת פאה. בעולם של מינה ואחיותיה אין מצב לצאת לרחוב במטפחת. אלא אם כן את חולה. או יולדת. או שהפאה שלך נתקעה אצל הפאנית.

לילות שלמים בילו בדיבורים. בשעה שכל העולם ישב באימה ובהה נכחה, ישבו לאהל’ה וחזקי ודיברו את עצמם לדעת. ניתחו את חורבות העבר, בנו מגדלים לעתיד וגילו גבולות ונצורות. ועד ששני ההורים השלעפערים שלהם קלטו מה קורה זה היה קצת מדי, מאוחר מדי. ‘למען ה’ א חסידישע בוחער’! הזדעק אבא חורג בקול רועד, ‘עוד רגע מתחיל שידוכים, מה יש לך עם ילדה בת 14, אתה לא מתבייש’?! חזקי התבייש.

מינה עצמה תיעבה מוכרניות טורדניות ולא התכוונה בשום אופן להפוך לאחת מהן. היא מעולם לא ניגשה לבקש המלצה או עצה לגבי רכישותיה. היא לא נזקקה לכך. מי יוצא מהבית בלי לדעת בדיוק מה ואיפה הוא מתכוון לרכוש? אולי אנשים שיש להם זמן וכסף מיותרים. אולי אנשים שלא מנהלים את חייהם ואת החלטותיהם. איזה מין דבר זה?