אני לא מכורה לתדמית הסובלת. אני לא היפוכונדרית. שלמה כואב לי. הילדות כואבות לי. את כואבת לי. אתם כולכם אברים וכל הגוף שלי כואב. אני שונאת לסבול. אני לא יודעת איך מפסיקים כאב.
בסוף שאלה אותו אם הקישואים הצליחו. אמר שכן. שאלה אותו אם אוהב רוטב עגבניות, המהם משהו דומה ל’בערך’. ושוב כיסה את עצמו ביריעת עיתון אפורה, ושוב הלך לנוח, ושוב יצא לכולל של אחר צהריים, לא שוכח לברך אותה ב’להתראות’ מנומס.
שלומי, שלרוב התייחס אלי כאילו אני עשויה זכוכית – עבר לשלב הקריסטל. הוא דיבר אלי בטון חרישי, כאילו מפחד מגלי הקול שלו עצמו. כל כמה דקות הוא שאף אויר בחדות, כאילו רוצה להגיד משהו, ושתק.
החום מטפס אל המצח. אולי היא חולה? זה רעיון טוב. כדאי לה לחלות במחלה קשה ולגסוס ולמות. ככה שלמה ישמע בשבעה כמה מיוחדת היא היתה ויצטער שוויתר עליה. השם בבקשה תחלה אותי, קח אותי. תלמד אותו לקח.
רבקי היתה אמורה להיות בת שנתיים ורבע בלידה. זה היה נראה לי רווח אידיאלי. חבל שישראל סיפר כבר להורים שלו. עכשיו השוויגער שלי תצטרך להיות מעודכנת בכל פרט. מצד שני, זה היה מתבקש. אני כבר בשבוע ארבע עשרה. אם ההריון הזה היה ממשיך, עוד רגע כולם כבר היו רואים.
“כן. אתה לא יכול פשוט לתת לדברים כאלה לקרות. אתה צריך לשמור עלי. עלינו. אתה מבין מה זה אומר? מה הולך לקרות שם, אצל הרופא המומחה הזה? אמא שלי תמות במקום, וגם תהרוג אותי.” כל התרחישים האיומים שרצו בתוכי בשנתיים האחרונות קבלו פתאום צורה, מפלצתית.
אֶלֶף לַמִקרָא נִכְנָסִים
בְּשָׁאוֹן
בְּלִי שָׁעוֹן
טַחַב מַזְגָנִים וְעֵץ
היא רוצה להתקשר אליו. שידע. שיבין. אבל אין קליטה, ועד שתהיה היא כבר לא תרצה. וגם אם היתה, היתה מתקשרת ואז שותקת. ואז שואלת מה נשמע. ומבקשת לדבר עם הילדות. ולא אומרת כלום. כי היא לא יודעת איך אומרים את עצמך למישהו שהפנים אותך אחרת. שלא מכיר אותך מדברת. שלא מכיר אותך.
אחר כך התעלמנו לנו בכיף משני הנושאים. הוא קרא עיתון, ואני נחתי על הספה, עושה את עצמי קוראת ספר על חשיבה לא רציונלית. ההתעלמות שלנו החזיקה מעמד עד שהוא יצא מהבית, משאיר את העיתון נטוש לרגלי הספה. בדלת, אחרי שנישק את המזוזה הוא אמר לי מהר-מהר ובשקט-בשקט: “אבל תעני לה תשובה בקרוב כי – – -“
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’