בין הזמנים

היא רוצה להגיד ‘רגע’. לענות לו. לבקש הבהרות. לשאול האם הוא חשב שהשיחות עם אמא שלה ‘יעשו טוב לבית שלהם’. אבל הוא כבר הלך וזה כל כך מרגיז אותה. אומר והולך. נמלט סדרתי מזירות ויכוח.

ואם המנקה וצעקותיה לא הספיקו, גם תמי צצה לה. “אפרת, את נראית מאוד עייפה,” העירה. “אני חושבת שאת צריכה ללכת לבית ולנוח קצת, את רוצה שאני אתקשר לבעלך שיבוא להחליף אותך?”

לוּ הָיוּ רוֹאִים אֶת הַבֻּסְתָּנִים שֶׁבְּנַפְשִׁי


אֶת הַיֹּפִי,


לוּ הָיוּ יוֹדְעִים עַל שְׁלוֹמִי –


הָיְתָה מִלְחֶמֶת הַגְּבוּלוֹת מִתְקַדֶּשֶׁת


לְמִלְחֶמֶת מִצְוָה.

אַרְבָּעִים וַאט שֶׁל אוֹר


מְצִיפִים אֶת עֵינֶיךָ הַעֲצוּמוֹת


רִיסֶיךָ הָאֲרֻכִּים מַזְהִיבִים בַּקְּצָווֹת

רחלי נואמת במרץ. עוד רגע יגיעו אליה ואין לה מה לומר. המשימות שלה מוזנחות ושום דבר לא זז. היא לא יודעת אם העייפות מביאה אותה לידי שעמום או להפך. למעשה אין לה מה לחדש.

איזה נס שיהיה לו שם יהודי אמתי. עם משמעות ומקור וחיבור לשרשרת הדורות. אבל למה, למה זה חייב להיות דווקא ירחמיאל זעליג? מה רע בשימי או מוטי קלילים ומתוקים?

בַּלֵּילוֹת שִׁחְרְרָה אִמְּךָ


אֶת תְּפִלּוֹתֶיהָ הַיְּהוּדִיּוֹת


מִתּוֹךְ קַנְקַנִּים


וְכֵלִים

בְּפַעַם אַחַת אוֹ בְּתַשְׁלוּמִים


הִיא שָׁאֲלָה אוֹתִי בְּעוֹדָהּ


מַעֲבִירָה אֶת הַכַּרְטִיס

היא צועקת לשלמה שיעזור לה, אבל הוא הלך לכולל ערב ולא יכול לשמוע אותה משם. היא יודעת שזה אבוד לה. אם הספינה תגיע לבלגיה היא לעולם לא תחזור, והילדות שלה יהיו יתומות.