מינה ברגר לא התכוונה – פרק י”ד

ככה יצא שפגשתי את מינה. והיא, אחרי שהבינה שאין איריס, הצטנפה לה בפינה במצח דאוג וניסתה להתרכז באחד התשבצים שלה. רציתי להרגיע אותה אז אמרתי שאני מעודכנת לגבי האירועים ושיהיה בסדר. היא הרימה את עיניה לרגע ואמרה, בעזרת השם. וחזרה לתשבץ. לא שאלה שום דבר. גם לא איך קוראים לי.
ממוצע 4.2 | 4 מדרגים

למחרת היום, בתשע אפס אפס, נכנסה מינה לחנות וחיפשה בעיניה את איריס. אבל איריס לא היתה שם. איריס בילתה באותו הזמן באיכילוב בניסיון להבין את פשר החולשה שנפלה עליה. במקום איריס הייתי אני. חייכתי ואמרתי בוקר טוב, נעים מאד, אני מבינה שאת מינה. 

מינה מדדה אותי במבט תוהה, שאלה שוב איפה איריס, לקחה פסיעה לכיוון המחסן. הציצה לתוכו. אולי איריס שם.

אמרתי למינה שאיריס לא מרגישה טוב. שהיא לא תגיע בימים הקרובים ושאני פה בינתיים. המבט התוהה התעבה באישוניה. אני מכירה את המבט הזה ולא מתרגשת ממנו. ניהול הוא פונקציה של סטייט אוף מיינד, לא של גיל. כשאת נכנסת לאוניברסיטה בגיל חמש עשרה את מפתחת חסינות למבטים כאלה. כן, אני צעירה ואני כאן. תתמודדו.

למהלך העניינים שהביא אותי לחנות אני קראתי צירוף מקרים ומינה קראה השגחה פרטית. 

ביום שזומנה מינה לשיחה זומנתי אף אני. היא בעקבות האירוע ואני בעקבות רצוני לעזוב את הרשת. כנראה היו במצוקת עובדים. אין דרך אחרת להסביר את המאמץ שעשו להשאיר אותי. לא הייתי עובדת מבריקה במיוחד או חרוצה במיוחד. הייתי סתם עובדת. פשוט הייתי. 

כנראה היו במצוקת עובדים. אין דרך אחרת להסביר את המאמץ שעשו להשאיר אותי. לא הייתי עובדת מבריקה במיוחד או חרוצה במיוחד. הייתי סתם עובדת. פשוט הייתי. 

ההיא ממשאבי אנוש הציעה לי לשנות אווירה ולהצטרף לצוות של איריס. סירבתי. לא ראיתי איך מעבר לסניף אחר פותר את שממוני. חתמתי על מה שחותמים כשעוזבים עבודה, הלכתי הביתה וביליתי את אחר הצהרים בחיפוש יעד לנסיעה ובהתלבטות בין דרום אמריקה למזרח. לקראת הערב התקשרה איילת סמנכ”לית הגיוס של הרשת ובטון של אראלה ממפעל הפיס אמרה, יש לנו הצעה בשבילך. ואז אמרה יש לנו מנהלת סניף בנבצרות. מעניין אותך למלא את מקומה?

זה לא עניין אותי. הדבר האחרון שרציתי היה ניהול. לא עזבתי את הסטארטאפ בשביל לנהל חנות ספרים. לא רציתי שום ניהול משום סוג. אז אמרתי לא. איילת חשבה שהיא לא שומעת טוב אז אמרתי שוב, לא. והוספתי שעולמות של ניהול לא מעניינים אותי והיא שאלה אילו עולמות כן מעניינים אותי, ולא היתה לי תשובה, כי בנקודת הזמן ההיא שום עולמות לא עניינו אותי.

הייתי אחרי תואר ראשון ואחרי תואר שני ואחרי התכנית הבינלאומית ליזמים צעירים ואחרי סטארטאפ מוצלח ואקזיט של החיים והייתי עייפה ותשושה ובחרדה מהעתיד המובטח שלי. רציתי לטייל קצת בעולם אבל לא ידעתי לאן ולא ידעתי עם מי והכסף שלי שכב מובטל בבנק ואני המשכתי להתחבט לאן מועדות פני. 

אמא שלי לא הבינה מה יש להתחבט. לא שאמרה משהו. אמא שלי לא אומרת אף פעם שום דבר כי ילד צריך לבחור את הדרך שלו וכל זה. אבל זה היה ברור. תמיד היה לי ברור שהיא לא מבינה את ההתחבטויות שלי. מה יש לי להתלבט? חיכתה לי מלגה נדיבה וכרטיס טיסה ללונדון ביזנס סקול. רק שאגיד איי דו ודרכי סלולה. אבל אני סירבתי לכרטיס ולמלגה ולדרכי הסלולה. לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד. אם אני רוצה ללמוד. רציתי שקט. רציתי לנוח מכל התכניות למחוננים ולצעירים מבטיחים ולעתודות ניהוליות. אמא שלי חשבה שקורה לה משהו כששמעה שהבת הגאונה שלה עוזבת את האקדמיה והולכת למכור ספרים. גם כשעזבתי את התיכון על סעיף שעמום היא חשבה שקורה לה משהו. גם כשביטלתי את הדייט עם הבן של השופט אליצור. הרבה פעמים היא חושבת שקורה לה משהו אבל המציאות מוכיחה שאף פעם לא קורה לה שום דבר. 

בהמשך, כשמינה סיפרה לי על אמא שלה, אמרתי, הן היו יכולות להיות חברות טובות האמהות שלנו. שתי פולניות שתלטניות שחושבות שילדים הם רכוש. ומינה נרתעה ואמרה, אמא שלי לא. היא לא זה, מה שאמרת. מה פתאום. שום סיכוי. ואז שתקה ואחר כך אמרה, אבל כן. הן היו יכולות.

בכל מקרה, בזמן ההוא ברשת של המדינה הרגשתי שמיציתי. הגעתי לרשת רק בשביל לא להיות בבית אחד עם אמא שלי שלא ידעה מה לעשות עם הפנסיה שלה. כלומר עם עצמה. לא אהבתי את המכירות ולא התחברתי למוכרות והשתעממתי, אבל רציתי להוכיח לאמא שלי שהיא טעתה (היא טענה שהרשת לא בשבילי וצדקה). אז משכתי זמן. מלאתי את חובותי כיאות, לא פחות ולא יותר ממה שנדרש, והימים עברו בסך הכל בנעימים. אבל נעימים זה לא מה שאני רוצה מהחיים האלה, ואחרי עוד חודשיים משמימים ואחרי שלא מצאתי בחדשים אפילו ספר אחד קריא אמרתי תודה רבה ושלום ועד כאן. אבל אז איילת ממפעל הפיס לא ויתרה ולא קיבלה את הלא שלי ואמרה שיש להם שם פרויקט מיוחד ובקול מפתה סיפרה לי על מינה. אמרה, אני לא יכולה להכניס לשם כל אחד. ואת מתאימה כי את רגישה וחכמה וסבלנית.

לא התרגשתי מהמחמאות אבל כן קצת הסתקרנתי, ובגלל שכבר כל כך הרבה זמן לא הסתקרנתי מכלום אמרתי, תני לי לחשוב על זה. והיא נתנה לי שעה ואני נטיתי לומר לא כי עם כל הסקרנות מה לי ולפרויקט פרח הזה אבל אז אמא שלי שמעה שאני שוקלת לעזוב את הרשת, והשמחה שלה כל כך הלחיצה אותי שמיד התקשרתי לאיילת ואמרתי כן.

ככה יצא שפגשתי את מינה. והיא, אחרי שהבינה שאין איריס, הצטנפה לה בפינה במצח דאוג וניסתה להתרכז באחד התשבצים שלה. רציתי להרגיע אותה אז אמרתי שאני מעודכנת לגבי האירועים ושיהיה בסדר. היא הרימה את עיניה לרגע ואמרה, בעזרת השם. וחזרה לתשבץ. לא שאלה שום דבר. גם לא איך קוראים לי.

אז אמרתי, אני משואה.

והיא אמרה, אַת מה? 

ואני אמרתי, זה השם שלי. קוראים לי משואה.

ומינה אמרה, אה. וניסתה להעלים את נימת התמיהה.

ואני הוספתי, על שם הטקס.

והיא אמרה, טקס?

ואני ספרתי על סבא של אמא שלי שנבחר להשיא משואה ביום העצמאות, וראיתי בעיניים של מינה שהשם של הסבא הידוע שלי לא אומר לה כלום. ולא העליתי בדעתי שגם על טקס המשואות לא שמעה דבר. וסיפרתי עלי שנולדתי שבועיים לפני הטקס וסיפרתי על אמא שלי שלא ברור אם מפאת ריגושיה או הורמוניה קראה לי משואה.

ואני ספרתי על סבא של אמא שלי שנבחר להשיא משואה ביום העצמאות, וראיתי בעיניים של מינה שהשם של הסבא הידוע שלי לא אומר לה כלום. ולא העליתי בדעתי שגם על טקס המשואות לא שמעה דבר. וסיפרתי עלי שנולדתי שבועיים לפני הטקס וסיפרתי על אמא שלי שלא ברור אם מפאת ריגושיה או הורמוניה קראה לי משואה.

ומינה הסתכלה עלי בפליאה עמוקה ואמרה, שֵם מעניין. והשפילה עיניים אל התשבץ.

ואני אמרתי, חכי. עוד לא שמעת את הפאנץ’. 

והיא אמרה, הפאנץ’?

ואני אמרתי, כן. 

והיא הסתכלה עלי וחיכתה.

ואני סיפרתי שסבא שלי מת שלושה ימים לפני הטקס. שהוא לא הדליק משואה ושאני נתקעתי עם שם בלתי סביר.

ומינה אמרה, נפטר. 

*

מינה לא ידעה איך לאכול את האוקסימורון שנחת לה בחנות. ילדה מנהלת. ככה שמעתי אותה אומרת לדניאל. היא הסתובבה בחנות בזהירות. יצרה מעקפים וצמצמה למינימום את האינטראקציות שלה אתי. ראיתי את התהיה הסקרנית שלה מנסה לפענח את הילדה מנהלת אבל החנות ואירועי התרבוק שאבו את כולנו. לא היה זמן לשיחות סרק.

בהמשך היא אמרה לי, אצלנו זה לא ככה. אצלנו זה אחרת. מנהלות לא מתחברות עם העובדות שלהן. מנהלות לא מתנהגות ככה. מנהלות הן נשים ש, שיכולות להיות אמא שלי. מבוגרות. עם קבלות. ואני אמרתי לה, ברוכה הבאה לעולם העבודה החדש, ונתתי לה קצת נתונים על דור הוואי ועל פערי גיל הפוכים בין מנהלים לכפיפים. והוכחתי לה שזה לא כזה מופרך. בטח אם התחלת בגיל צעיר וצברת את הפז”מ שלך. אחר כך גם סיפרתי לה על הסטארטאפ שלי. כלומר, שהיה שלי. והיא אמרה, וואו. ואז שוב, וואו. והמבט התוהה שלה קצת התייצב.

ודניאל ששמעה את השיחה הזו אמרה, בואו נרגיע, כולה מנהלת סניף. זה לא שמינו פה מישהו לנהל את אמדוקס.

בניגוד למינה דניאל לא חישבה כלום. איך שהצגתי את עצמי היא אמרה, וואלה? את? מנהלת? זה בייבי פייס או שאת באמת ילדה? ואני ראיתי איך מינה מחווירה על חשבון התעוזה של דניאל אבל מחכה למוצא פי. אמרתי, עשרים וחמש. ודניאל אמרה, וואלה. נראית פחות. ואני אמרתי, תודה רבה. ודניאל שאלה, על מה? ואז שאלה, את זמנית? ואני אמרתי, ימים יגידו.

והם אמרו.

שלושה ימים לאחר מכן התקיים מפגש עם סופר עם אביבה רמתי ומשם הדברים התגלגלו כפי שהתגלגלו והגיעו לאן שהגיעו.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

3 Responses

  1. ואוו הפרק הזה מדהים!
    תודה על סיפור שנון ויצירתי…
    אני אוהבת מאד את הפן ההיתולי שלו.

  2. אף פעם לא קראתי סיפור שרק בפרק י’ד, מתחילים להכיר את המספרת,
    סוג הכתיבה מרגיש לי שמישהו מקריא לי באוזן, כמו פעם שהיינו ילדים,
    ממש מיוחד, כמובן הייתי שמח לפרקים ארוכים יותר.
    תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן