אוקיאני

אני נשרכת אחרי האירופאים הפוסט־מודרניים שלי במדבר, מה שזה לא יהיה שעישנתי כבר ממזמן התאוורר מתוך המוח שלי, ואתו גם כל האומץ והשובבות. זה מזכיר לי את מסע סיום הקורס בצבא. חשוך וקר, ויש הרים מסביב, ואני עדיין סובלת מפיגור טופוגרפי עמוק, ככה שלא אבין עוד עשר מטר מאיזה כיוון בכלל הגעתי, ומעל הכל, שבת היום, שבת.

אני מסתכלת על פניה העגולות, על חישוק הכסף שבאפה, על עיניה המתרוצצות אנה ואנה, ומבינה שאלמלא ההיררכיה שאליה הורגלה מילדותה היא היתה שופכת לי את הבירה הזאת על הראש, רק בשביל עשר שניות העיכוב שהמענה המתמהמה שלי שווה עבורה.

כשאני יוצאת סופסוף ממבנה שדה התעופה, ועדיין לא שדדו וגם לא כייסו אותי, אני מרגישה תחושת הישג. אני מתחילה במשא ומתן משולהב עם אחד מנהגי המוניות, עד שאני קולטת שאנחנו מתווכחים עכשו על ארבע אגורות, ואני נכנסת למונית שלו. אני אומרת את צמד מילות הקסם שלימדו אותי רבותי, והנהג חוזר עליהן כמו תוכי מאושר

היא תמיד היתה דמות קצת קומית, קצת טראגית, והיה קשה בכל רגע נתון להחליט לאיזה מהקטבים הללו היא נוטה יותר. היתה מעירה אותנו בבקרים בחצאי אופרטות טרופות מעברה הרחוק, מתחילה ואז משתתקת כשנזכרה איפה בדיוק היא נמצאת.

רגש אוקיאני הוא תחושה של התמזגות עם משהו נצחי ואינסופי, כמו אוקיאנוס. רגע של חסד עליון, שבו הכל נראה שהוא בדיוק כפי שהוא צריך להיות. חוויה ראשונית של נגיעה במשהו שמעבר למציאות הגשמית.