יאיר בונה בקפלה בסלון, הגדולים בחדר צופים בערוץ הידברות. בבית שורר שקט מהסוג שאני אוהבת. יש לי שעה בערך עד שאריה יחזור מהכולל. הוא לא יגיד כלום, אבל זה בכל אופן הרגע שאני סוגרת את המחשב.
כשנכנסתי לפורום מעצבות מטפחות הייתי תמימה. חשבתי שההצטרפות לפורום תשפיע רק על החיים המקצועיים שלי, על העסק שפתחתי. בתחום הזה, הפורום הגשים את הציפיות. קיבלתי ידע, קיבלתי משובים אוהדים על עיצובי המטפחות שהעליתי בפורום, והכי חשוב – לקוחות אכן התחילו להגיע דרך חשיפה לפוסטים שלי. אבל איכשהו, תוך כמה שבועות של חברות בפורום, התברר לי שהניקית אגס (קרי: אני) מסרבת להתקיים רק בשעות העבודה.
על הפעמון בתחתית דף הבית של הפורום מופיע עכשו המספר שלוש. אני לוחצת בסקרנות, בטוחה שמחכות לי תגובות לדברים שכתבתי בשרשור על החלטה לשנות סוג כיסוי ראש. פעם הייתי חושבת שפורום המוקדש לעיצוב הוא לא הבמה האידאלית לדיון כזה, אבל היום אני כבר יודעת אחרת. תוך שבועיים בפורום הבנתי שלחברותיו לעולם לא נמאס להתווכח על פאה מול מטפחת, מטפחת שחושפת טפח או מטפחת שמכסה כל שערה, וגם על השאלה אם גובה ונפח משמעותיים תואמים את רוח הצניעות. כמעט כל חובבת מטפחות, הסתבר לי להפתעתי, היתה אשת השקפה בזעיר אנפין. ואם בימים הראשונים גיחכתי על התופעה, עד מהרה מצאתי את עצמי לא מתאפקת ומקלידה גם את הגיגי שלי.
הפעמון פורש בפני את העדכונים. ג’ינג’ית ובוטחת בה’ סימנו לי לייק, SFG שלחה לי אמוג’י עצוב, אחר כך ציטטה את דברי.
הפעמון פורש בפני את העדכונים. ג’ינג’ית ובוטחת בה’ סימנו לי לייק, SFG שלחה לי אמוג’י עצוב, אחר כך ציטטה את דברי.
לא הייתי מגדירה את זה בלתי הפיך. החיים תמיד מפתיעים וצריך זהירות גדולה מאוד כשכותבים דברים כאלו בפורום נרחב.
אני שונאת שנטפלים לדברים שלי, ובכלל שמחליטים מה ראוי להכתב ומה לא, כאילו יש לה מונופול על הדעות.
לא מתאפקת. יודעת שאולי אסבול אחר כך, אולי אקבל על הראש, אולי אפסיד הזמנה רווחית אפילו. אבל המחשבות הללו מגורשות כעת למגרה דמיונית, ואני סוגרת אותה בטריקה. אני מצטטת את SFG בחזרה, כותבת: זו פרשנות שלך, אולי תקראי שוב, ההודעה שלך לא נעימה. אני מרגישה את פעימות הלב, ואז צוחקת על עצמי. ממה אני לחוצה? מה אכפת לי מה הן חושבות? אז מה אם היא תקבל לייקים ולא תהיה תגובה שלי?
מוחקת.
חוזרת לדף הראשי, וכבר הפעמון מהבהב שוב, ואני לוחצת עליו. צפתית סימנה לי לייק, אחר פתחה הודעה חדשה, וכתבה, פעמיים לייק אגס, זה באמת עניין שלה.
מרעננת את הדף, ההודעה האמיצה שלי מופיעה שוב. היא מחכה עדיין לאישור, לשיגור חץ שאולי יחזור אלי ויניח אותי על כף המאזנים, יסביר לי מי אני וכמה אני שווה.
שולחת אותה. קמה. מוזגת לעצמי כוס מים בלי להיות צמאה, חוזרת למחשב.
יאיר נכנס אל החדר, אומר משהו. אני לא מקשיבה. הלב שלי דופק, ואני לוחצת שוב על הפעמון. מישהי ציטטה דברים אחרים, לא התייחסה.
“מה אתה רוצה, יאיר?”
“בניתי בית גדול, תבואי לראות.” עיניו גדולות, עגולות, ממלאות אותי במתיקות, בתמימות. אני מנשקת אותו. מחמיאה על הבית. הולכת שוב למחשב וטובעת מיד בתוך אמוג’י כועס, שנוא. גם ההודעה שכתבת לא נעימה, לא חושבת שיש עוד מה לפרט. תחזרי ותקראי.
“זה סתם עושה לך מתח. תצאי מהקבוצה וזהו.” אריה חוזר, מוצא אותי נרגנת. הוא לא מבין מה קרה לאשתו הנורמלית בדרך כלל. פתאום היא יושבת מול מחשב, מציגה למסך שאלות של ערך עצמי, סופרת לייקים.
לא עונה, יודעת שהוא צודק ומתקוממת מול התובנה הזו. אבל מתקוממת יותר מול SFG, שנתפסה למילותי, צבעה אותן שחור, זרקה בי פיח.
למחרת אני לא נכנסת לפורום. יודעת שהוא שואב אותי ומלחיץ, רוצה להתרכז בילדים. אבל בערב כשהילדים ישנים ואריה כבר יצא לכולל ערב אני מכינה לי קפה ולוחצת על הצג.
שרשורים על קשירות, סרטוני הדרכה. אני מפרגנת את המחמאות שלי, מוסיפה דיוקים, תוהה באדיבות, מקבלת תשובות חביבות. מסתפקת בהן, לא אוהבת ללחוץ לפינה.
מישהי פתחה נושא חדש, קראה לו ‘הפאנית הרבנית’. אני מחייכת, נכנסת לאשכול.
אתן יודעות שאני פאנית לצד עיסוקי כמעצבת מטפחות. הבוקר היתה לי שיחת טלפון מעניינת. אחת הלקוחות ביקשה פאה ארוכה. ניסיתי לשכנע אותה לקצר, היא כעסה עלי, שאלה אם הגיעה לפאנית או לרבנית.
כך היא סיימה את הפוסט שלה, בלי מסקנה או תובנה לסיכום. כך שלחה אותו לטייל בין מעצבות חובשות פאה, חובשות מטפחת, חובשות כובע, אבל כולן כנראה גם חובשות קסדה. רק אני שם בלי קסדה, לא מוגנת.
עשית את שלך, כתבה לה מנורת לילה, מה שהיא תעשה עכשו הוא העסק שלה.
הפוסט שלה צבר ערמות של לייקים ואמוג’י כועס אחד. אני לוקחת עוד לגימה מהקפה, לא מתערבת. הספיק לי מה שהיה אתמול.
מקלדת, למה את כועסת? שואלת פותחת האשכול. לא נשמע מהנימה שלה שהיא לחוצה, היא בטח סתם מתעניינת. לא כולן כמוני, אוהבות רק אמוג’ים שמחים, מדביקות לייקים על הלב.
זה לא עניין שלך, כתבה מקלדת. אם בחרת להיות פאנית אין לך זכות להטיף.
“אמא.” נעמה עומדת על ידי. שערה סתור ואישוניה גדולים. “שמעתי קולות. אני פוחדת.”
מקשיבה לה, מחבקת, מדליקה את האור.
אריה חוזר מהכולל. אני מכינה לו קפה, הוא שואל איך עבר עלי היום. מספרת לו על הוויכוח, מדווחת שלא התערבתי, שהלכתי לנעמה, הברחתי את פחדיה.
“היא נרדמה רגועה,” אני אומרת.
“בזמן האחרון היא ישנה אתנו הרבה,” הוא דואג.
“הקשבתי לה היום, ישבתי אתה על המיטה.” בלי מחשב, בלי צללים וירטואליים, צללים דמיוניים כמו אלה שנעמה מתעוררת בפחד בגללם. אני יכולה להזדהות אתה עכשו.
“הקשבתי לה היום, ישבתי אתה על המיטה.” בלי מחשב, בלי צללים וירטואליים, צללים דמיוניים כמו אלה שנעמה מתעוררת בפחד בגללם. אני יכולה להזדהות אתה עכשו.
“אולי כדאי להתייעץ?” אריה הולך לארון, בוחר בגדים למחר.
על הצג בשולחן ממשיך הדיון, המתח מעפיל. אני נשארת בחוץ.
*
ביום חמישי יש לי שלושה לקוחות, בית לשטוף, כביסה לקפל, וכמובן גם שבת להכין.
בין לבין אני נכנסת לפורום, מעלה תמונות של העיצובים שהכנתי היום.
“מיוחד, אהבתי,” מחמיאות לי על הקשירה ללקוחה.
“מהמם.”
“מושלם.”
“מאיפה משיגים את הסיכות?”
“אחלה קשירה.”
מבקשות הסבר מפורט, אני נותנת.
על השיש מחכים העופות, מבקשים יחס. אני פונה לטפל בהם ומוחי עוד מעבד תגובות, מתמוגג במגרש של הגדולים.
מטבילה את העופות במשרה, שולחת אותם לבלות לילה במקרר. מוציאה ירקות לחיתוך וניגשת מיד לאחר מכן אל המחשב, מרעננת את הדף.
איזה הסבר ברווווור, אהבתי. הלכתי לנסות.
“אני רעב.” אליה נכנס למטבח, לוטש עיניים בתבנית האנטיפסטי.
“שב, אני אגיש לך.” אני מכינה לו מנה בנדיבות וחוזרת למחשב, דואגת לפנות את השטח מסקרנים.
סרטון חדש עלה. מישהי נחמדה בשם מלכת שבא עומדת מאחוריו. אני צופה ולא אוהבת. לא מלייקת, לא משאירה תגובה. הוא היה נראה לי נועז, אבל אני לא כותבת את זה.
נועה כן כותבת: איזה מגניב. באסה. בעלי בחיים לא יסכים לי ללכת עם פוני לא משנה אם הוא אמיתי או לא ☹
פרצה לי פתח. עכשו אני נכנסת. מקלידה: לא נורא! אם את מתחשבת ברצון בעלך אפילו שאת מאוד רוצה, זה מדהים בעיני!! כל הכבוד! זה יפה גם בלי.
אני שולחת, מאמינה שרק רוצה לעודד, אבל פתאום מתגבהים מולי גזרי עצים למדורה.
שפית: הפוני נחמד, אבל נראה לי תלכי על הראשון כי הוא מראה לך את כל הפנים. הפוני הזה הוא חלק של פאה, לא כדאי לך. הפאה נראית כאילו שזה שלך אמיתי ובחוץ זה יכול למשוך אחרים וזה רק יכול להוסיף חטא. זה לא אני אמרתי כך, הרבנים מזהירים, שלא יהיה לך קטרוג חלילה.
מלכת שבא נותרת רגועה, עונה במתינות: עשיתי שאלת רב וזה מותר. כמובן שכל אחת הולכת לפי הרב שלה אבל מבחינה הלכתית זה בסדר.
שפית מתעקשת, כותבת שוב למלכת שבא: חבל שאת מנסה להסתיר את המצח. יהיה לך יותר יפה…
שלוש נקודות אמורות לגשר על הפערים שבין השפית למלכה, לחפות על מה שלא נכתב, לטהר כוונות בלב. מקלדת לא רואה את זה כך. היא זורקת את הגפרור.
נועה, אגס ושפית, אולי תפתחו נושא חדש. זה לא הוגן להרוס למלכת שבא את הסרטון שלה. אגס נראה לי קיבלת את כל הקרדיט בשרשור שלך. תשחררי.
בוהה בצג, מחליטה לא לוותר. מקלידה: אני כתבתי לנועה שאין לה מה להרגיש לא נעים. לא כתבתי כלום על הפוני. לא שולחת. מרעננת.
שפית שוב כותבת: גם לי יש מצח גבוה ומטפחת… את נהדרת תמיד. בת מלך יפה כשהיא צנועה עם כיסוי ראש. תשלחי לנו סרטון בלי פוני…
אומץ יכול להיות איוולת. אני רואה בעיני רוחי את מקלדת לוחצת על מקשים, מלבה את הלהבות, שולחת גם בי ניצוצות.
לוחצת ‘שלח’ על טיוטת ההודעה שלי, קמה להכין חמין.
*
מפתח מסתובב בחור המנעול.
אריה נכנס, מוצא בית נקי, סירים על האש, אשה חיוורת. הוא מרתיח מים, חומד גם הוא כמו אליה את האנטיפסטי. לי יש בחילה.
אני מספרת לו על המסך, על הזרועות שנשלחו ממנו ולפתו אותי עד כאב. למזלי ולמזלו הוא לא אומר: ‘אמרתי לך לצאת מהפורום הזה.’ במקום זה הוא מבטל: “אל תגיבי לה בכלל, שתכתוב מה שהיא רוצה.”
מקלדת בטוח תכתוב מה שהיא רוצה, תשמן ברעל, תעמוד על במת הלייקים. אף אחת לא אוהבת שהורסים סרטונים, שמטיפים. גם אני לא, ובכל אופן הואשמתי בכך.
*
“מה השעה?”
אריה מתיישב על המיטה, נבהל מהשמים שמחווירים בחלון. ריח של שרפה עומד באוויר. הוא רץ למטבח, ואני שומעת את קריאות הבהלה שלו ומתעוררת סופית.
“החמין, לא כיבינו אותו אתמול. דלק כל הלילה.” אני שומעת אותו פותח חלונות, מאוורר, שופך מים, מנקה וגורף. את המניין המוקדם הוא מפסיד.
קמה גם אני לשלוח את הילדים. מספרת על הנס, לא מפרטת גורמים, לא מתארת את האש היוצאת ממקלדת, שורפת סירים.
“אל תכיני חמין.” אריה חוזר מהמאפיה. הוא קנה חלות, וגם מצא לי רוגלך חמים כמו שאני אוהבת.
“הריח הזה, לא מתחשק לי להריח אותו כל השבת על הפלטה.”
מסכימה אתו. מכינה עוף ותפוחי אדמה בתנור במקום.
*
כמה דקות לפני שבת אני מתרוצצת כהרגלי, מרימה את המוקצה. המחשב עובר למדף גבוה. לצדו אני מניחה ארנק ודיסק אונקי. הולכת להדליק נרות.
הבנים יוצאים, הדלת נשארת פתוחה. כולם אצלי נולדו באוטובוס. אני סוגרת אותה באנחה, מתיישבת לומר קבלת שבת.
לכה דודי לקראת כלה. קומי צאי מתוך ההפיכה.
בין מילות התפילה שאני אוהבת קופצים לי בראש אמוג’ים, מתפתלות מילים רעילות. אני מנערת את הראש, מנסה להרים גם את המוקצה הפנימי שלי למדף וירטואלי.
בואי כלה, בואי כלה.
2 תגובות
בוקר טוב,
התמכרות – כל התמכרות נובעת מרצון או צורך של בריחה מהמציאות,
ההתמכרות הרוווחת של העשור הנוכחי היא המדיה על שלל גווניה,
ואני לא חושבת שהיא ממכרת יותר מהתמכרות לסמים, אלכוהול, אוכל לא בריא, ספרים וכו’
כל התמכרות מאופיינת בלחץ, ודופק מהיר, היא ממעיטה ביכולת של המכור להתרכז בדברים אחרים, או להתעניין בחייו היומיומיים,
המכור מפסיד או מדלג על ההווה במטרה להגיע למקור ההתמכרות שלו ושם [כך הוא מאמין] הוא מצליח להגיע לרווחה,
הגברת המתוארת סובלת מכול התסמינים הידועים, אלה שכנראה בגלל ערכים מעולים היא עדיין מצליחה לתפקד [מבחינתה] בחיים היומיומיים,
יפה ושנון,
ישר כח!!