היא מסתובבת בקניון, אוספת חפצים מכל הבא ליד. תיקים וארנקים, חצאיות, חולצות וז׳קטים. כל מה שנראה לה הגיוני היא לוקחת. משלמת בקופה, מוסיפה שני בשמים שהיו שם, הולכת להניח הכל ברכב ועוברת לחנות הבאה.
שם היא מחפשת שמלות. כמה מהן מוצאות חן בעיניה, מוזרות קצת, גורמות לה לחייך, אם כי היא לא חושבת שזה משהו שהיא היתה לובשת אי פעם. מתלבטת על חצאית, אין לה כח למדוד, בסוף מחליטה שלא נורא ובין כך אף אחד כבר לא מסתכל עליה, ומקסימום היא לא תלבש את זה. וחוזרת הביתה.
אחרי שסיימה לסדר את כל מה שקנתה ואחרי שלא היה מקום בחדר לכל התיקים שיספיקו לה לחודש בלי לחזור על תיק פעמיים, היא יוצאת לקניה, הפעם בסופר.
כשמאיר מתקשר היא כבר בדרך חזור אחרי שאספה ארוחת ערב.
את הורסת לעצמך, מאיר אומר.
היא צוחקת.
זה לא מצחיק, מאיר זועף. למה התפטרת?
לא עניינך, רוצה לומר ולא אומרת.
אני דואג לך.
אז אתה מפוטר ברגע זה.
את חייבת להיות נורמלית, תעשי לעצמך טובה.
אה, באמת? היא אומרת, באמת? והקצת אויר שאולי עוד היה בה נגמר. תסביר לי אולי אחי החכם למה אני צריכה להיראות נורמלי? להיות נורמלית? בשביל מי שמסתכל עלי? בשביל מה? אני לא בשידוכים, אני לא אהיה יותר, תצאו מזה ותעזבו אותי לנפשי. אני כבר לא חיה בשביל אחרים. מנסה בשביל אחרים. עושה בשביל אחרים. קיימת רק בשביל אחרים. אני חיה בשביל עצמי וזהו.
את לא מבינה, הוא אומר לה. גם אם את לא בשידוכים, גם את לא מתכוונת להתחתן בחיים, גם אם את לא רוצה או שהרמת ידיים – – –
לא הרמתי ידיים, בחרתי בחירה מושכלת.
לאא. הוא נסער, לא. את לא מבינה. לא. בכל מקרה וצורה וסיפור, בכל החלטה מושכלת או לא, גם אם לא תזוזי לעולם, עדיין נשאר לך מה להרוס.
לאא. הוא נסער, לא. את לא מבינה. לא. בכל מקרה וצורה וסיפור, בכל החלטה מושכלת או לא, גם אם לא תזוזי לעולם, עדיין נשאר לך מה להרוס.
איפה אבא? היא נכנסת הביתה וטורקת את הדלת מאחוריה, רינה לא מוציאה עיניים מהספר, לא בבית. היא אומרת. היא נכנסת בשצף למטבח, הוא הפוך. היא שואגת לרינה שתבוא לכאן הרגע ותסדר את השאריות מארוחת צהריים, לוקחת כוס מים ונכנסת לחדר הולכת לישון. משאירה הכל מאחורה.
מה קרה? יחיאל נכנס.
איך אתה יודע שקרה?
ראיתי את הקניות. את הכמות, הוא נבהל. לא אוהב כל מה שקנית, החצאית הזו קצרה מדי, התיק הזה פרחוני, מה זה, מאיפה הבאת את הדברים האלו, תעשי לי טובה, תחזירי הכל. ומי בכלל משלם על כל ההזיות שאת קונה.
לפעמים יש לי חלום לברוח, היא אומרת לו, לחיות חיים של עצמי. סתם, להיות אחת שקמה בבוקר וצריכה לדאוג רק לעצמה, ויש לה זמן לדאוג לעצמה. ויכולה לעשות קניות בלי שמעירים לה שזה יקר. ויכולה להכין לעצמה ארוחת בוקר בשקט בלי ילדים שמנקרים יחד אתה מהצלחת. יכולה לישון לילה שלם ברציפות. יש לה זמן להתפלל שמונה עשרה נורמלי ולהתכוון כמו בן אדם. יכולה ללכת לחוגים ולרקוד ריקודי עם. עם זמן להשתלמויות ולסיורי לילה בעיר העתיקה. עם רצון וכח להשקיע בעבודה ובקריירה בלי שהילדים גונבים את הזמן כולו ואת החשק ואת הכח. ואת המילים. ואת הכסף. ואת הבקרים והערבים. והשבתות. והחגים. ומה אתה נבהל כאילו אתה אף פעם לא חושב לקחת את הרגליים למשולש ברמודה.
הוא צוחק והיא מתעצבנת ממעמקי השמיכה. בא לי לברוח, אוף. זה רגעים כאלו, שאני קמה בבוקר או יותר נכון מקימים אותי בבוקר ומה אני רוצה, כולה לישון. אבל לא. אני חייבת לקום כי אם לא יאחרו כולם ללימודים. בעלי צריך שיכינו לו אוכל, אלוקים, שיכין לעצמו. שיוציא את הילדים. שהגדולות יעזרו. שמישהו אחר יביא כסף בבית הזה. נמאס לי להיות וונדר וומן, אני רוצה לישון. ואחרי זה אני עוד קמה לטענות. לפרצופים חמוצים ואפילו להתלונן אסור לי כי מה את רוצה, להיות לבד? תודה רבה. רוצה להתלבש איך שבא לי. מה שבא לי. בלי שיגידו לי מה לעשות. בלי לדאוג כל היום לאחרים, רוצה לחיות גם את החיים של עצמי וזהו, אולי אני אסע לכמה ימים.
העולם נראה קודר מהמיטה, אה? הוא אומר, ובעלך יכין לעצמו אוכל, תודה רבה. הוא יוצא מהחדר.
אה, ואני משלמת על מה שאני קונה, אני עובדת פה. היא צועקת אחריו כשהוא כבר במסדרון.
הוא מסתובב אליה במבט פגוע ואז הולך. היא חוזרת לישון, לא לפני שהיא צועקת למי שאולי מקשיב שידאג שיהיה לה שקט עכשו כמה זמן, תודה.
מה זה כמה זמן? הוא צועק חזרה.
שעתיים שלוש, היא אומרת ומסתובבת לצד השני, מתחפרת בשמיכה.
אהממ. הוא חוזר לפתח הדלת, אני יוצא חזרה לכולל עוד חצי שעה ואני רוצה להספיק לאכול ארוחת צהריים, אני משאיר את העניינים לזרום על מהלכם הטבעי. אומר ויוצא.
שלוש דקות אחרי כן היא שומעת צרחות ואת רינה שואגת על רחלי שתגיע לשמור על הילדים כי היא יוצאת ואמא נעלמה אנשהו, רחלי כנראה לא מגיבה כי הדלת נפתחת וחיימקה, ישראל ושירי אחריהם בזחילה נכנסים לספר שהם רעבים ורינה לא בבית לתת להם אוכל. היא רוצה לשאול איפה רחלי ואיפה אבא, אבל אין לה כח אפילו לזה והיא קמה והולכת למטבח והם אחריה, בלי להוציא מילה. יחיאל יושב ליד השולחן במטבח אוכל עם עיתון פתוח לפניו. היא רוצה לצרוח אבל אין לה כח, היא מסתכלת עליו, הילדים סובבים אותה בלי לזוז, כל אחד מחזיק בחלק אחר של החצאית שלה, והוא אפילו לא מרים עיניים.
יחיאל.
מה? הוא שקוע בעיתון.
היא מוציאה להם במבה והם שמים לב למצב רוח ומבקשים גם קולה, היא נותנת להם והם יוצאים עם השלל חזרה למשחקים. היא מכינה לעצמה קפה ומתיישבת ליד השולחן עם חתיכת עוגה, הוא עדיין קורא. בסוף היא מתייאשת וקמה, מוציאה בשר טחון וירקות ופסטה, ומתיישבת על כסא גבוה ליד השיש ומתחילה להכין ארוחת ערב. היא קוצצת ירקות בלי הבחנה, הבצל גורם לה לדמוע, הגזר לבחילה, והיא ממשיכה.
יחיאל קם מהמקום, להתראות, הוא אומר לה.
היא שותקת.
תלכי לכמה ימים, תתפטרי, תעשי מה שבא לך כמו שאמרת, אף אחד לא כלוא כאן, הוא אומר לה. תקני מה שאת רוצה. תתלבשי איך שאת רוצה. תעבדי באיזה מקום שאת רוצה. תתפטרי, תאיימי להתפטר, כמו תמיד. נשמע לי חיים מעולים של חופש. וחרות. לכי על זה. מה את צריכה אותי באמת. מה אני צריך את זה.
די, יחיאל, אתה יודע שהייתי עייפה ועצבנית.
ולא פלטת דברים מהאוויר.
אני לא באמת רוצה לברוח, יחיאל! אתה מבין את זה, נכון? אז לפעמים קשה לי, סו וואט. לפעמים נגמר לי ואני רוצה לעשות גם דברים שכיף לי בהם ולא עבודות בית כל היום, אז הוצאתי קצת קיטור ואולי קצת יותר מדי. אז אני מצטערת, אבל זה הגיוני, לא?
הוא מסכים להודות בזה. לא מסכים לצחוק או לחייך. ואז שוב שקט לה.
ואז היא פותחת עיניים, ואז צועקת. חזק. יודעת שאף אחד לא שומע אותה. ושהדירה ריקה. ואף אחד לא בסביבה.
אז מה קורה? דפיקות בדלת ושירלי פוסעת פנימה, לא מחכה שיפתחו לה. וואו איזו דירה בונבוניירה, איך את מסתדרת בגודל הזה? אני לא נכנסת בחדר אחד אפילו.
אז מה קורה? דפיקות בדלת ושירלי פוסעת פנימה, לא מחכה שיפתחו לה. וואו איזו דירה בונבוניירה, איך את מסתדרת בגודל הזה? אני לא נכנסת בחדר אחד אפילו.
מה את עושה פה? היא שואלת. נשארת עומדת ליד הדלת כששירלי מטיילת סביב.
למה צעקת?
לא צעקתי. הקול שלה יבש כמו העיניים.
וגם בכית. את יודעת לבכות?
לא. היא ממשיכה לא להסיט מבט. אני אף פעם לא בוכה.
את לא יודעת לחיות.
נגיד.
את גם לא רוצה.
שתיקה.
כשתחזרי לעבודה, בסוף, אחרי כל הטנטרום שלך, אז תבואי אתי יום אחד נעשה רכיבת סוסים, זה לדהור ברוח. זה להילחם בגורל.
שלך לא יותר טוב.
אין דרך טובה יותר לחיות מלחרוש את הקרקע, ואת הגלובוס. הקול של שירלי כועס. ואין מי שחי יותר ממני. אני נאמבר וואן וזוכת פרס נובל לחַיּוּת.
תודה. מוותרת.
כי סיכמנו שאת לא רוצה לחיות.
שתיקה.
תבואי אתי, יש אחת, בעלת מסעדה בדרום שמכינה לי כל פעם שאני נמצאת שם מאכלים בצבע אדום, אפילו פסטה אדומה הם מכינים לכבודי, היא מצחקקת. נמצא מה הצבע שלך ותתחילי לחיות אותו גם כן.
לכי מכאן, שירלי. בסדר? פעם הבאה לפני שאת מגיעה תעדכני מראש.
שרים שם, בואי. זה שירה שמרעידה את הנשמה.
מה זה?
נשמה? חח אז את יודעת להיות מצחיקה.
את יודעת מה זה? אבל באמת יודעת מה זה?
חי חי, בואי נסכם שלא פחות ממך.
לכי.
ושירלי הולכת. אבל לרגע אחד מסתובבת ואומרת: שתדעי שבאתי רק כי דאגתי לך, את לא עונה לאף אחד בטלפון ולא בשום דרך, חשבתי אולי מתת. חשבתי שאם כן, אין לי דרך לדעת. דאגתי לך באמת, ולא רק אני. שי כמעט קפץ לכאן לבקר, אורי שואל עלייך כל בוקר. תדעי שאת חסרה.
ואז שירלי הולכת. והיא נשארת שם, בוהה בדלת. כואבת לה הבטן והיא נשכבת על הספה, ושקט מסביב. אין שירלי. אין יחיאל. רינה כבר לא צועקת על רחלי וישראל שירי וחיימקה כבר לא רעבים.
