היא הייתה בת שתים עשרה בפעם הראשונה שזה קרה, באחת התקופות השחורות שבהן שום דבר לא היה ברור ויציב.
לא מה יהיה הדבר הראשון שתשמע כשתפתח את הדלת. לא מה תאכל, אם בכלל, אחר הצהריים. לא מה תשמע לאהל’ה החברה מהכיתה שהיא גם שכנה למרבה הבושות.
היא פסעה פנימה והניחה את הילקוט ליד הדלת, נגשה לשירותים בעייפות, וכשיצאה ראתה את אמא עומדת ליד הילקוט במבט רושף שפשרו צרות קרבות.
למה במסדרון? חוזרים הביתה מניחים במקום! את לא מתביישת? אין לך לב? את לא חושבת על אמא שלך שעבדה בבוקר קשה לסדר את הבית? תהרגי אותי ודי! ואל תבואי לבקש סליחה! לא צריכה את הטובות שלכם. לא שלך ולא של אחים שלך, ובטח שלא את של אבא שלך.
היא היתה עייפה, והיה לה קשה עם המטח הזה, ועם מה שיבוא, ועם מה שהיה אתמול, ועם מה ששמעה שקרה בלילה עם אבא ששכח לכבות את הבוילר מיד כשיצא מהמקלחת וחטף מקלחת נוספת בחוץ עד השעות הקטנות של הלילה.
בשקט היא אמרה:
בסדר, אמא, אפשר לחשוב! אני לוקחת אותו למקום. רק הלכתי לשירותים!
ואז זה קרה לראשונה. היא הייתה בת 12, כיתה ו’, חזרות לבת מצווה. מחר מתחילים חזרות למחזמר, הולך להיות לה תפקיד ממש חמוד. ואמא שלה אמרה לה באותו אחר הצהריים:
טלי, ילדה שמתחצפת לאמא שלה לא בטוח שה’ ישלח לה ילדים, מה את חושבת? יש דין ויש דיין! פשוט תזהרי כשאת מדברת עם אמא שלך, ותזהרי גם לא להיות חוצפנית כי בעלך בקצב הזה לא בטוח שיחזיק מעמד איתך יותר משבועיים.
זאת היתה הפעם הראשונה.
הפעמים הבאות באו בתכיפות משתנה. תלוי בתקופות, תלוי במינונים, תלוי במטפלות הרגשיות של אמא שהתייאשו והתחלפו לסירוגין מלטפל באשה עם הפרעה כל כך חמורה. כאלה שכן החזיקו מעמד לפעמים הצילו את המצב, לפעמים החריפו אותו. הם עברו גיהנום מידי תקופה, שואה מידי פעם, והיו גם ימים רגילים, פחות או יותר.
היא לא היתה ילדה מסכנה. מבחוץ לא היה אפשר לדמיין כלום. היא נראתה בסדר גמור. חכמה, פקחית, קסם אישי שפתר כל כך הרבה בעיות עוד לפני שנוצרו, ופה חריף ושנון כמעט כמו של אמא.
היא לא היתה ילדה מסכנה. מבחוץ לא היה אפשר לדמיין כלום. היא נראתה בסדר גמור. חכמה, פקחית, קסם אישי שפתר כל כך הרבה בעיות עוד לפני שנוצרו, ופה חריף ושנון כמעט כמו של אמא.
היא גדלה ובשלה והגיעה לסמינר ופגשה שם מורה מצוינת שהפנתה אותה למטפלת מקצועית. היא עברה תהליך מבורך שלימד אותה המון על אמא שלה, על עצמה, על החיים. על התנהגות חולה, על הפרדה, על מובחנות.
היא עברה תהליך של הכחשה, של אבל, של קבלה.
לפעמים הבינה את אמא יותר, לפעמים הצליחה לכבד אותה יותר.
לפעמים לא.
לפעמים התערבה בניסיון נואש לעזור לאבא, למשוך אליה את האש, ואז היתה שומעת שוב את הרוטינה מגיל שתיים עשרה.
טלי, ילדה שמתחצפת לאמא שלה, לא בטוח שה’ ישלח לה ילדים משלה. יש דין ויש דיין, מה את חושבת?? תפתחי ככה את הפה לבעלך אחרי שבועיים תחזרי אלינו הביתה, ואני אגיד לך: מה חשבת?
והיא חשבה.
ולמדה שזו התנהגות חולה, הפרעתית, ושהיא בסדר. ושהיא תהיה בסדר. והייתה מדברת עם אבא שלה המון, והוא נתן לה מקום וחיזק אותה ומימן לה את הטיפול וגידל אותה לתפארת.
לפעמים, בשיעור תורה בקיאות, היא חשבה לעצמה שאמנם היא רווקה, צעירה, ילדה טובה מבית טוב, כך חושבים כולם. אבל היא קצת מזדהה עם שרה רבקה ורחל העקרות.
לפעמים, בשיעור תורה בקיאות, היא חשבה לעצמה שאמנם היא רווקה, צעירה, ילדה טובה מבית טוב, כך חושבים כולם. אבל היא קצת מזדהה עם שרה רבקה ורחל העקרות.
כי גם לה, ממש לא בטוח שיהיו ילדים.
חברות שלה יתחתנו, יבנו בתים, ויצאו ממחלקת יולדות עם אריזות תכולות וורודות לסירוגין.
והיא, לא תמיד שומרת על הפה שלה.
לפעמים היא מתחצפת כאילו אין מחר.
ויש דין ויש דיין.
וילדה שמתחצפת לאמא שלה… טוב, לא בטוח שה’ ישלח לה ילדים. כמעט בטוח שלא.
כמה היתה מתפללת.
ה’, אני כן רוצה ילדים! אני רוצה להתחתן ולהקים משפחה ושיהיו לי ילדים! אני לא רוצה למות בלי להשאיר זכר, אני רוצה שיהיו גם לי תינוקות חמודים ומשפחה גדולה ומבורכת.
יום אחד, שני המטפלת שאלה אותה:
טלי, איך את רואה את עצמך בגיל 30?
היא חשבה דקה. ואמרה לה:
גרושה, בלי ילדים. עובדת סוציאלית.
שני שתקה כמה רגעים, ואז אמרה לה:
טלי, יש לך סיבה לחשוב שלא יהיו לך ילדים? פיזיולוגית, אני מתכוונת.
היא ענתה לה מיד: לא! מה פתאום, אבל את יודעת איך זה. יש בעיות שמתגלות רק אחרי החתונה.
ואז הן דיברו שוב על קלטות שהורים מכניסים לילדים שלהם לראש, ועל איך נכון להחליף את הקלטות האלה כשמתבגרים.
אחרי תקופת שידוכים שגרתית למדי היא התארסה.
בפגישות הראשונות היא חשבה לעצמה: מעניין איך הוא יתמודד עם בעיות הפוריות שלנו. דווקא נראה לי שהוא יתמודד עם זה בגבורה, יש לו את זה.
בפגישות המאוחרות יותר היא הבינה שיש כאן מישהו מדהים, ושהם נועדו זה לזו.
היא התארסה.
עם ליווי מקצועי שיתפה את רפאל בקורות משפחתה. הוא הגיב בצורה שמצאה חן בעיניה מאד.
היא התחתנה.
ועברו שבועיים.
והם נשארו נשואים.
והיא גילתה חיים חדשים. חיים של יציבות, של שקט. של שלווה.
חיים בלי תקופות אפלות.
היא המשיכה עם הליווי המקצועי, עם הקשר הקרוב עם אבא, דיברה עם רפאל המון, סיפרה לו ונתמכה בו.
היה לה טוב.
בהלם הגיבה לבשורה אחרי חודשיים.
נראה לי שהמקלון הזה לא טוב, לדעתי הוא לא בתוקף, ראיתי שהרוקח שלף אותו מאיזה מדף שכוח, אמרה לרפאל.
למה את חושבת? כתוב עליו תאריך תפוגה לעוד 8 חודשים.
טוב, נחיה ונראה.
היא לא האמינה לטכנאית.
יש דופק? והכל בסדר?
כן! שיהיה בשעה טובה! תבואי לביקורת עוד שישה שבועות?
רפאל חשב שזה בסדר, וגם אם הרצון שלה נראה לו מוזר הוא קיבל אותו בטבעיות.
היא לא הסכימה לקנות שום דבר מראש, לא גופיות וחיתולים ולא בגד לברית.
לא הסכימה לחשוב על שם, על עריסה, על עגלה. לא הסכימה לדבר על הילד שהולך לבוא לחיים שלהם.
אף אחד לא הבטיח לי כלום, ובכלל, יש דין ויש דיין. אמרה יום אחד לרפאל מתוך עייפות הריונית קלאסית.
הוא ניסה להבין, היא ניסתה להסביר,
אבל זה היה חזק ממנה.
חזק כמו חרדה מגיל שתיים עשרה שמישהי אחת, הפרעתית ומשמעותית, דאגה לטפח באורח קבע.
הם יצאו מבית חולים עם סלקל שרפאל השיג מאחותו, ובגדים שאחותה קנתה רגע לפני השחרור.
והיא לא האמינה.
חמותה הזמינה שכנים, ילדונים קטנים, לקריאת שמע ערב לפני הברית (לאמא שלה היא לא הלכה, משום מה).
והיא לא האמינה.
והגיעו מוזמנים, ואורחים, חברות מהעבודה, שכנות ומכרות והתרגשו איתה ואמרו לה: מזל טוב, אמא!
והיא לא האמינה
והיא קמה לילה אחד מתוך חלום בדופק הולם כי חשבה שאולי בסוף בכלל לא יהיו לה ילדים!
והיא ראתה נסיך קטן נושם ברכות בעריסה לידה.
והיא לא האמינה.
והיא גדלה, והמשפחה גדלה.
שבת אחת הם הגיעו לאבא ואמא. נדיר, אבל קורה.
אבא ורפאל הלכו לבית הכנסת
היא שמרה על הבנות ואמא שכבה לישון
כשקמה והתיישבה לידה על הספה היא הרגישה שמתחשק לה לדבר איתה על הקלטת שנדחפה לה לראש. ולהגיד לאמא שלה שזה לא בגלל שהיא כועסת, אבל כן אולי כדאי שתראה שבסוף היא דווקא כן נשואה, וממש באושר, ורפאל לא זרק אותה אחרי שבועיים.
היא גדולה, וחסונה, וחסינה. והיא לא מפחדת כמו פעם.
ויש לה עכשיו בראש הרבה קלטות של שני, ושל רפאל, שיודעות לכוון אותה לעצור ולהפריד ולהיזהר מאמא. ולשמור על עצמה.
ועד שניסחה את המילים נפתחה הדלת והבנים חזרו ואח שלה מהישיבה הגיע, וזה לא קרה.
היו עוד כמה הזדמנויות שחשבה לסגור את הפינה הזאת מולה.
באופן מיסטי כלשהו זה היה חזק ממנה.
חזק יותר מהטראומות הקשות פי כמה, חזק מחוסר ההוגנות שחוותה בילדות, מהפעמים שנזרקה מהבית, מהפעמים שהושפלה ברחוב, מהפעמים ששאלה את נפשה למות באמצע התפרצויות אלימות ברחבי הבית.
כמו מסמר קטנטן מפלדה שעליו סובב ציר חיים ענק ומורכב.
עליות, ירידות, כעסים, זכרונות, טיפול, עיבוד, תהליך, ודרך ארוכה. רדיוסים שונים לאין ספור במעגל אחד של חיים.
והמסמר-ציר הקטן הזה ישב לה במפתח הלב ומידי פעם היא נדקרה ממנו והבטיחה לו: בגיל 30 אנחנו נדבר על זה. אני כבר מתכוננת.
היא שאלה את שני למה.
למה מהכל דווקא הרגע ההוא בגיל שתיים עשרה בצהריים שלפני החזרות למחזמר תקוע לה בהכרה כמו דיסק שרוט, ולמה היש דין ויש דיין הזה מכווץ אותה כל פעם מחדש לפירור.
אין לזה הסבר, אמרה לה שני. וזה בסדר.
זו חוויה חזקה ואת תפרקי אותה איך שנכון לך.
את כבר יודעת לדבר עם אמא בצורה בריאה, עברת דרך יפה ומשמעותית בתקשורת ביניכם.
רוצה? תדברי איתה על זה. מה שיעשה לך טוב.
אני משאירה את זה שלך.
בגיל עשרים ותשע ועשרה חודשים היא הושיבה את רפאל מולה ואמרה לו: עכשיו סימולציה, אפשר?
-אז את זוכרת אמא שאמרת לי כשהתחצפתי אליך בגיל 12 שכנראה לא יהיו לי ילדים?
וכשנסענו לכותל והלכתי להתפלל ליד המחיצה רחוק ממך, אז בדרך חזור אמרת לי את זה שוב?
ואת זוכרת שאמרת לי שחצופה כמוני אין לה סיכוי בחיי נישואים?
אז תראי, דווקא זה לא ממש נכון.
דווקא אני כן נשואה וכן מאושרת ויש לי חמישה ילדים.
ואז רפאל אמר לה, ועכשיו יותר טוב לך?
אז היא אמרה, לא! אני רוצה שהיא תשמע את זה ממני.
אני לא צריכה שהיא תתנצל, היא לא תתנצל, כן? אבל הייתי רוצה להגיד לה את זה. ולראות אותה מתבלבלת. כן!
עוד חודשיים אני בת שלושים, רפאל, אני לא מחכה רגע אחד נוסף. עד גיל שלושים החשבון הארוך הזה מאחורי. וגם שני אומרת שאני כבר בשלה לשיח כזה, בלי להיפגע.
הוא לא ענה. בחכמתו ידע שיש מקומות שאין לו בהם דריסת רגל.
כשנסעו לירושלים בליל יום ההולדת לכותל המערבי ולארוחה חגיגית לרגל המאורע, היא אמרה לו: מחר אני מתכננת לדבר איתה על זה. היא תתקשר להגיד מזל טוב, אתה יודע.
וגם אז הוא לא ענה.
רק נפרד ממנה לשלום וסיכם להיפגש בעוד שעה על יד הברזייה.
היא התיישבה וחשבה לעצמה.
וואו. אף פעם לא הייתי כאן בגיל שלושים.
לקחה סידור גדול לידיה, פתחה אותו, ושקעה במחשבות.
אז מה, טלי? אה? הנה מחר אני בת שלושים. תודה להשם. לא זרקו אותי מהבית עדיין. ויש לי ילדים, שלי.
ובסוף אני לא עובדת סוציאלית, מילא.
ואז הסתכלה על היונה התורנית מהאבן השבורה קצת. ואמרה:
אז מה, השם, מחר אני בת שלושים! אני מרגישה שאני רוצה להודות לך על המצב שלי.
והודתה לו כמו שלא הרבה נשים בנות שלושים יודעות להודות.
ובכתה קצת.
ואחרי שעה ורבע רצה לברזיה לרפאל שחיכה לה שם ביציבות ובאהבה כמו תמיד.
ואז היא דמעה עוד קצת, מהתרגשות.
למחרת בבוקר אמא שלה לא התקשרה אליה.
היא התקשרה אחרי יומיים.
ואמרה לה: טלי זכרתי מהיומולדת שלך, אל תביני לא נכון, זה לא ששכחתי וגם קניתי לך מתנה ספר של מיה קינן שאמרת לי פעם שאהבת אבל פשוט אתמול לא יכולתי להתקשר אליך כי שיגעו אותי כאן בעבודה איך שאנשים מתנהגים כאילו אין דין ואין דיין ומה את חושבת, כל הכסף הזה שאני מרוויחה מהשעות הארוכות כאן לא שווה לי לא מכסה לי את המשכנתאות שלכם, עם הריביות האלה בכלל אני נקרעת פה והבוסית כל הזמן תלונות ובעיות עד שאתמול סוף סוף פעם אחת הכנסתי לה כמו שמגיע לה ומחר יש לי שימוע אבל עזבי, יש דין ויש דיין.
בבת אחת הנשימה שלה התקצרה ושוב עלו בה התחושות המכווצות והמקטינות מגיל שתים עשרה,
אבל משהו הפעם היה קצת שונה. אולי היה זה הגיל?
ופתאום היא שמעה את המוטו כמו מחדש, כאילו קלטת אחרת מופעלת ברקע. אכן כן, יש דין ויש דיין, אין שום ויכוח. ואיזה חיים יפים הוא יודע לתת.
היא לקחה נשימה עמוקה והסתכלה סביבה. על הרצפה ישבו הגדולים וכיירו בפלסטלינה, הקטן זחל ביניהם עם מבט קונדסי בעיניים. הבינונית ישבה לידה על הספה והניחה ראש על ברכיה.
במטבח היה רפאל, שוטף כלים כדי שהיא תוכל לנוח קצת אחרי יום עבודה שגרתי.
ואז נכנסה ללב שלה קרן של שמש, ישר אל מסמר הפלדה ההוא, מהציר של הגלגל של החיים שלה.
והיא אמרה: אמא, תהיי בריאה, תודה על הטלפון! תודה על המתנה! הלוואי שה’ ישלח לך סייעתא דשמיא בכל מה שתצטרכי. אני חייבת לסיים כי אני בקניות כאן אבל באמת תודה, אמא.
וניתקה.
וחשבה לעצמה, לא אמרתי את מה שתכננתי.
ועוד חשבה:
וזה בסדר לי.
ילדה גדולה, בת שלושים.
תגובה אחת
ווואווו
אחד הסיפורים הטובים
וכתוב מדהים