שבת אמורה להיות זמן של רוגע ומנוחה. בטח שבת כזו, שהכל כמעט מוכן כבר מיום חמישי בלילה. אבל אני עייפה מאוד. לא הספקתי לנוח כשחזרנו הביתה. הילדים עצבניים במיוחד. אבי מרביץ לזהבי ומושך לה בתלתלים בלי שאני מצליחה למצוא לזה סיבה מיוחדת, וזהבי צורחת כאילו הוא תלש לה את כל השערות. בהתחלה אני גוערת בו על שאסור לתלוש שיער בשבת, ואז אני תופסת את עצמי ומדייקת את הגערה על כך שהוא הכאיב לה. אחר כך אני צועקת עליה שתהיה כבר בשקט, ולבסוף צורחת על שניהם שיפסיקו. אין לי מושג מה אני רוצה שהם יפסיקו, ולמען האמת ברגע שאני מתחילה לצעוק הם מפסיקים כל מה שרק אפשר להפסיק, אפילו לנשום לכמה שניות. אני חושבת שאני צריכה להפסיק בעצמי, אבל בדיוק באותה מידה לא יודעת את מה. וכשהמצפון מכה בי והילדים חוזרים למשחקיהם בשקט הלום, נתי מגיע סוף סוף.
הוא מברך אותנו בשבת שלום, ואני עונה לו בחזרה בשקט טעון. אחר כך הוא שר “שלום עליכם” ומקדש. הקול שלו שקט, ואני מזהה בו עצב דק, או צער. מה ההבדל בין עצב לצער, בעצם? ומה מהם אסור בשבת? נתי בוצע את החלה, והילדים אוכלים אותה כאילו הם מורעבים. בעצם, הם אמורים להיות רעבים מאוד! השעה די מאוחרת בשבילם, ומפני שלא הכנתי שום דבר היום, לא נתתי להם טעימות מהאוכל. המצפון מכה בי ביתר עוז. איזו אמא אני בשבילם, ואיך אני חושבת רק על עצמי ולא עליהם.
אני מכריחה את עצמי לדחוק את המחשבות על כל דבר מלחיץ, לפחות עד אחרי שבת. אבל אין לי שום דבר שאני יכולה לחשוב עליו, בצורה הזו. כשאני חושבת על הילדים, אני נזכרת עד כמה אני מאמללת אותם. כשאני חושבת על נתי, אני בוחנת אם אצליח להתמודד בלעדיו, והאם אני אוהבת אותו או סתם כובלת אותו בתלותיות שלי. כשאני חושבת על אמא שלי העולם מתבלגן לי לגמרי. כי אני לא רוצה לכעוס עליה, וגם הצלחתי עד עכשיו לא לכעוס. הזכרתי לעצמי כל הזמן שהיא רק רוצה לעזור, וזו הדרך שלה לממש את הכוונות הטובות שלה. אבל אני מרגישה חוסר ביטחון. היא היתה האדם היחיד שתמיד ידעתי שהיא רוצה את טובתי, ושאני יכולה לסמוך שתעמוד על עזרתי עם כל היכולות והרצון הטוב. והנה, איבדתי את היכולת הזו. אני מפחדת לספר לה על הביקור שלנו ביום שישי אצל העובדת הסוציאלית. אין לי מושג מה היא תעשה עם זה ואיך היא תגיב. ואני חייבת לדבר עם מישהו על מה שהיה שם. אני חייבת להתייעץ עם מישהו על מה שעובר על הילדים, והיא לא יכולה להיות הכתובת. גם כך היא מאשימה אותי שאני לא חושבת עליהם. לא יכולה לחשוב גם על אבא, כי המילים שלו מאיימות ומלחיצות אותי, בעיקר כשהן מתגשמות לי מול העיניים. זה תהליך ארוך ואני כבר רואה את הקושי שלו, למרות שאנחנו ממש בתחילתו. מה עוד צופנת לנו הדרך? לא רוצה לחשוב על זה. ועל חמי? חמותי? הם כועסים ומאשימים אותי, ואת המשפחה ממנה באתי. לא מגיע להם שאמקד את מחשבותי בהם.
“הכל בסדר, ליבי?” נתי שואל אותי בלחש.
“לא,” אני עונה לו את האמת. “הילדים התנהגו רע וצעקתי עליהם כמו שאף פעם לא צעקתי,” דמעות קטנות עומדות לי בקצה העין. “ועכשיו אני קולטת שהם פשוט היו רעבים מאוד. איזו אמא רעה אני.” ומה אני רוצה מאמא שלי או מאמא של נתי, אם אני טועה כך בעצמי?
“לא,” אני עונה לו את האמת. “הילדים התנהגו רע וצעקתי עליהם כמו שאף פעם לא צעקתי,” דמעות קטנות עומדות לי בקצה העין. “ועכשיו אני קולטת שהם פשוט היו רעבים מאוד. איזו אמא רעה אני.” ומה אני רוצה מאמא שלי או מאמא של נתי, אם אני טועה כך בעצמי?
“את אמא טובה,” נתי מפתיע אותי. לא בתוכן של המילים, כי זה די מתבקש, אלא בצורה שהוא אומר אותן. נשמע כאילו הוא משוכנע בזה.
“למה נראה לך?”
“כי שנינו יודעים עד כמה קשה לנו לחשוב על, את יודעת,” הוא מסמן עם הראש שלו לכיוון הילדים, שאבין למה הוא לא מדבר מפורשות. שניהם עסוקים בליקוט חתיכות קטנות של ירקות מהצלחות שלהם, חמודים שכאלה. “ולמרות זאת את מוכנה לנסות בשבילם.”
“גם אתה,” אני אומרת לו.
“גם אני אבא טוב, כנראה,” החיוך שלו קצת עצוב. “אבל את העלית את זה. את קישרת בין שינויי ההתנהגות שלהם למצב שלנו. נכון?”
זה לא מדויק. לא עשיתי שום דבר מיוחד, אבל הוא מעודד אותי.
“וזה ששכחנו לתת להם לאכול,” עכשיו הוא לוקח מנטל האחריות עלי, “זה לא בסדר, באמת. אבל הנה, הם אוכלים והם נרגעים.”
“גם אני צריכה להירגע,” אני אומרת את האמת.
“זה כבר יותר מורכב,” נתי שוב מחייך אלי, אבל החיוך שלו עכשיו מעודד יותר.
אני מרגישה הרבה יותר טוב, והמרק שאני מגישה מיד אחר כך מנחם אותי עוד יותר. חמים, ממיס את המשהו היבש הזה שעמד לי בגרון ועשה לי תחושה של צורך להשתעל, אבל לא מספיק כדי שזה יקרה. רק לחץ על משהו שגרם לעיניים שלי להרגיש כמו לפני בכי. האטריות ששטות בתוך המרק מחליקות לי בתוך הפה ועל הלשון. אני מרגישה פתאום בת מזל.
בת מזל, כי יש מישהו שמבין אותי. ולא רק זה, הוא גם יודע מה צריך לומר לי כדי שאירגע. והעזרה שלו אלי היא מובנת מאליה, ונכונה ומדויקת. וגם אם הוא טועה, ואני כועסת עליו, אני לא מרגישה גרוע כל כך ולא לאורך זמן.
ואז, כשאני גומרת את הכף האחרונה של המרק, נשענת אחורנית בכיסא שלי, אני שוב מסתכלת על נתי. ולא. אני לא מוכנה להיפרד ממנו. בחיים לא.
וזה גורם לי לרוץ לחדר שלנו לתחוב את הראש לתוך השמיכה המגובבת על המיטה של נתי, ולהתייפח לתוכה.
“איפה אמא?” הקול של אבי מגיע אלי מהסלון.
“אמא כבר תחזור,” נתי מבטיח לו. “רוצה לספר לי בינתיים משהו מעניין מהגן? או שאתה רוצה שנשיר?”
“אני לא רוצה, אין לי כוח.”
“אז אתה רוצה שאני אספר לך משהו מעניין?” לנתי יש סבלנות ואין לי מושג מאיפה הוא מגייס אותה. אני מפסיקה לבכות ומנסה לאסוף את עצמי, מכריחה אותי להתגייס למערכה גם כן.
“לא, אני רוצה עוף.”
אבי צודק. אני קמה מהמיטה, מסדרת את המטפחת שלי ומוודאת שהאיפור שלי לא נמרח יותר מדי. הוא כן נמרח, אבל אין לי הרבה מה לעשות בנוגע לזה. חוץ מזה אני נראית די בסדר.
מגישה עוף, מפרקת לילדים, חותכת את תפוחי האדמה לחתיכות קטנות. ההתעסקות הזו מרגיעה אותי מעט.
“הכל בסדר,” נתי נכנס לחדר אחרי. אני כבר לבושת בכותונת הלילה הורודה עם הלבבות, ומתכוננת להתחפר בפוך שלי, פשוט לסיים את היום הזה, להתחיל יום חדש.
“למה נראה לך?”
“כי מותר לנו להרגיש מבולבלים ועצובים ודפוקים.”
“אולי מותר לנו להרגיש, אבל אסור שהילדים ירגישו את זה עלינו.”
“למה אסור?” נתי מאתגר אותי.
“כי אז אבי ירטיב במיטה, מה זה למה,” אני מתעצבנת.
“זה שהוא הרטיב אתמול לא אומר שהוא ירטיב גם היום,” נתי מתעקש להיות הגיוני.
*
אני אוהבת שבת בבית,” אמרתי לנתי בפעם השניה שעשינו שבת לבד, רק שנינו.
“גם אני,” נתי ישב ליד השולחן ופיצח גרעינים. העיתון היה פרוש מולו, מסתיר את שאר שקיות הפיצוחים מעיניו.
“אני רוצה שנעשה הרבה שבתות בבית,” התעלמתי בגבורה ממעט הקליפות שנשרו על הרצפה או על הספה.
“בעזרת השם,” לנתי לא היתה שום בעיה להסכים איתי. חוץ מהעניין העקרוני, היתה לו נטיה טבעית להסכים איתי כשהוא היה קורא משהו.
“אני הולכת לקרוא גם כן משהו.”
האוכל יצא די טוב בפעם הזו. הזמן הפנוי שהיה לנו, השקט מסביב והאווירה הרגועה, הרגישה לי כמו שבת אמיתית. על זה מדברים כשחושבים על עונג שבת, לא?
“אם זה היה תלוי בי,” נאמתי לאמא בשבוע שלאחר מכן, “הייתי עושה רק שבתות בבית.” חשבתי שהיא תשמח שאני עצמאית, מצליחה להכין לבד שבת ולהסתדר בכוחות עצמי.
“זה קצת פוגע,” אמא נשמעה כמו מישהי שמנסה להתגבר על איזה עלבון, “שאת אומרת שלא טוב לך לבוא אלי, למשל. את יודעת כמה התאמצתי להכין את כל האוכל שאת אוהבת? את הקינוח המדויק שאת מעדיפה, ואת העוף בשזיפים משומרים שאני יודעת שמפנק אותך במיוחד?”
“לא אמרתי שלא טוב לי לבוא אליך,” נבהלתי קצת, “והאוכל באמת היה מעדן, אמא. את לא שמחה שטוב לי עם נתי ושאני מסתדרת לבד?”
“אני מאוד שמחה,” שמעתי את המאמץ של אמא במילים, “אבל אני מסבה את תשומת ליבך, שלא מדברים כך. כשתרצי לספר לאבא שלך איך היה, או חשוב יותר – לחמותך, תיזהרי. זה לא נשמע כמו שאת חושבת, זה נשמע ממש פוגע.”
*
בבוקר אבי קם רטוב, כמו שחששתי.
“תוריד את הפיג’מה, אבי,” כל הכוחות שאגרתי בלילה שחלף נעלמו עם הריח הבלתי-נעים.
“אין לי פיג’מה,” אבי מעדכן אותי. “הייתי עייף אתמול בלילה, ואבא הרשה לי לישון עם המכנסיים של שבת.”
“אז תוריד אותם,” אני מתעצבנת, “ועכשיו תלבש כל השבת מכנסי פיג’מה. יופי לך ויופי לאבא שלך, פשוט מקסים.”
אני רוחצת את אבי במים קרים ומעט סבון, חושבת על נתי שהצליח להתחמק מהמשימה כי הוא בבית הכנסת עכשיו. חושבת על כך שלא יצטרך להסתבך עם בייביסיטר שתשמור עליהם בזמן שהוא בתפילה, כי לא נתגרש ותמיד אוכל לעזור לו בזה. כלומר, אם באמת לא נתגרש. איכשהו, בבוקר הכל נראה הרבה יותר טוב ומעודד, אפילו שהעצבנות שלי עדיין נוכחת, אבל אולי כן נתגרש בסוף. כלומר, אם הטיפול שלנו יצליח.
“למה אבי עם פיג’מה?” נתי שואל כשהוא נכנס הביתה.
“כי הוא הרטיב,” הטון שלי מאשים, פעמיים. פעם אחת בגלל מכנסי השבת שהוא, בחוסר אחריותו, הרשה לו להשאיר בלילה. פעם שניה בגלל האופטימיות ההגיונית שלו שכשלה.
“באמת, אבי?” הקול של נתי נוזף.
“לא נורא,” אני מנסה להרגיע, רואה את אבי מתכווץ מעט ונבהלת. “זה קורה לכל הילדים לפעמים, נכון אבי?”
הילד לא יודע מה לענות לי, ומתעלם. אסטרטגיה נבונה בהחלט.
“פשוט לא להתייחס,” אני לוחשת לנתי מאוחר יותר, “נקווה שזה יעזור.”
“מדיניות של בת יענה,” לנתי נמאס כנראה להיות מלאך.
“למה בת יענה?” אני נעלבת. “לא אמרתי לטמון את הראש בחול. אמרתי רק שלא לכעוס עליו. אנחנו נטפל בזה, אל תדאג.”
החיים הולכים להיות מאוד עמוסים. אבל עכשיו שבת, אסור לחשוב על זה. צריך לדמיין כאילו הכל כבר נעשה. כאילו גמרתי כבר לברר על טיפול רגשי בשביל שני הילדים שלי, אולי גם כאילו הם כבר סיימו ללכת לשם, כי גם זו תהיה טרחה – לקחת אותם לטיפולים לפחות פעם בשבוע. אולי גם אני ונתי סיימנו את הדרכת ההורים שנצטרך, בטוח. אולי גם סיימנו בכלל את הטיפול, אם אני מתפרעת כל כך בדמיוני, נכון? הלוואי שכבר הייתי שם, אחרי התהליך של הפחתת התלות. הוא הכי מפחיד אותי. אני יכולה לדמיין שסיימנו אותו, זה דמיון נעים.
אבל מה תהיה התוצאה שלו? מה אני רוצה בכלל לדמיין?
הכי קל לי לחשוב כאילו באמת החלטנו להאריך את הנישואין, כי אנחנו פה ביחד, השבת. קשה לדמיין תוצאה אחרת. אבל זה אומר שאני חושבת שלילי, כאילו שהתהליך נכשל.
המחשבות שלי מתבלבלות לי כל הזמן, ואני מתאמצת לעצור אותן.
שבת היום. רק לנוח, בראש ובנפש ובגוף.
מלקקת גלידת וניל עם סירופ תות, כמו שאני אוהבת. חותכת לנו מלון וענבים ומנגו. אוכלת מהפירות. זהבי מספרת משהו על הבובות הקטנות של הפליימוביל, ואני צוחקת איתה. היא ילדה מדליקה.
כמה טוב שבת. רק שזה לא ייגמר.
הכי טוב שבת כל הזמן.
*
“איך היה בשבת שעברה?”
בשבת אחרי זו שהיינו בה לבד התאחרנו בבית של חמותי.
“היה נהדר,” הרשיתי לעיניים שלי לנצוץ כשעניתי את התשובה, למרות האזהרה של אמא. “הלוואי שהיא לא היתה נגמרת, כל כך טוב שבת. למה צריך בכלל ימי חול?”
חמותי צחקה, ואני הרגשתי חכמה. הנה, אמרתי כמה היה לי טוב בלי לפגוע בה בכלל.
“אני גם זוכרת את השבתות הראשונות, אחרי החתונה שלי” היא סיפרה לי. התלבטתי אם יש געגוע בטון שלה. “זו היתה חוויה שלא הכרתי. כמו בגנונים, כשקורה ויש במקרה גם אבא וגם אמא של שבת?”
צחקתי, כי התיאור היה משעשע.
“יש משהו כל כך תמים ושיתופי בזמנים האלה,” היא התרפקה בנוסטלגיה, “אבל אל תדאגי, זה עובר די מהר,” זיק של שעשוע בעיניים שלה הרגיע את הלב שלי שזינק לשניה. “אתם עוד תרצו שיזמינו אתכם כל שבת. ככה זה.”
“יש משהו כל כך תמים ושיתופי בזמנים האלה,” היא התרפקה בנוסטלגיה, “אבל אל תדאגי, זה עובר די מהר,” זיק של שעשוע בעיניים שלה הרגיע את הלב שלי שזינק לשניה. “אתם עוד תרצו שיזמינו אתכם כל שבת. ככה זה.”
“לא אמרתי שנהנינו יותר משבתות שאנחנו אצלכם,” קלטתי קצת באיחור שפספסתי למרות המאמץ שלי להיזהר כמו שאמא אמרה.
“זה בסדר,” אמא של נתי לא נבהלה, “אימהות לא נעלבות מכזה דבר. אני שמחה שטוב לכם, שאתם עצמאיים. זה רק מראה טוב. בעזרת השם תתפתחו ביחד ולחוד. ואני ממש לא דואגת, אתם לא תיטשו אותי.”
*
“איך היה בשבת, ליבי?” אמא מתקשרת אלי מיד בצאת השבת. “חגי היה כאן, עם הילדים, והוא שאל עלייך. לא ממש סיפרתי לו מה קורה אתכם, אפילו שהוא התפלא שאין שום הודעה מהכיוון שלכם. בשבוע הבא זהבי חוגגת שנתיים, נכון?”
“נכון,” אני עונה בטון סתמי כזה, לא מפרטת או מתנצלת.
“אני חייבת לראות את הילדים,” אמא ממשיכה באותו קצב, כאילו לא התבקש שאתנצל או משהו כזה. “אני כל כך מתגעגעת ודואגת. וגם אותך אני צריכה לראות. מה איתך, ליבי, טוב לך?”
“כן אמא.”
“באמת טוב לך? לא קשה לך מדי? נתי עזר לך בשבת?”
“כן, למה לא?” אני מתחילה לאבד את הסבלנות.
“אני חושבת שהוא תלותי בך, ונראה לי שזה ממש מציק.”
משהו מציק לי, וזה לא שנתי תלותי בי. אני לא מרגישה את זה בכלל. מנסה להסיט את הנושא. “זהבי אמרה משהו נורא חמוד השבת,” אני לא זוכרת מה זה היה. מה זה היה? מה זהבי אמרה שהיה כזה חמוד? זה היה עם הקליקס, לא? או שזה היה עם המגנטים? רגע, במה הם שיחקו השבת? אולי המכוניות הקטנות?
“את כזו אמא טובה לזהבי ולאבי,” אמא מתמוגגת, “כל הכבוד לך ליבי, את כזו גיבורה איך שאת מתמודדת בכל החזיתות. גם תומכת בנתי עם כל הבעיות שלו, גם אמא טובה לילדים, גם עובדת תוך כדי. כל הכבוד, ליבי, באמת שאת גיבורה, אני מעריכה אותך כל כך.”
אני שותקת.
“בכל אופן, חשבתי שאם אתם לא באים, אולי אני אקפוץ אליכם הערב, מה את אומרת? או שאת רוצה לבוא אלי לשבת הבאה?”
“אני,” אני כמעט נחנקת לרגע, “אני אשאל את נתי מה הוא אומר, ואחזיר לך תשובה. בסדר אמא?”
“מה הקשר לשאול את נתי?” אני לא בטוחה אם אמא כועסת או מרחמת, או גם וגם, “את צריכה לבקש ממנו רשות לארח את אמא שלך? את לא יכולה פשוט להודיע לו שאת רוצה לנסוע לשבת לאמא שלך? אני לא מבינה את התלותיות הזו. הוא לא יכול להכריח אותך לבקש ממנו רשות על כל דבר!”
“הוא לא מכריח אותי שום דבר, אמא,” אני מאבדת את הסבלנות שלי לגמרי, וכמעט צועקת עליה. “אבל כל עוד אני נשואה, ולא משנה כמה זמן זה יהיה, הוא בא איתי לשבת. .ואני צריכה לוודא שזה נוח לו. מינימום של דאגה לזולת, לא? אמא, את לא יכולה להסתכל עליו כך, הוא לא עשה שום דבר רע.”
“אני מבינה,” הקול של אמא רועד. “אולי באמת עדיף שלא אגיע. אבל את, אם תרצי לבוא לשבת, אני אקבל אתכם בשמחה.”
אני יושבת על הספה והרגליים שלי רועדות. אולי מפחד, אולי מזעם.
“מה אמא שלך רצתה?” נתי שואל אותי.
“לבוא לפה היום,” אני עונה לו, “או שנבוא לשבת הבאה. אבל היא לא תבוא, אל תדאג,” אני ממהרת לומר אל מול הפרצוף המבוהל שלו. “כנראה עצבנתי או העלבתי אותה יותר מדי. היא מוכנה לקבל אותנו אם אני ארצה.”
“אז צריך ללכת אליה,” נתי נאנח בהשלמה. “היא אמא שלך, אסור לפגוע בה.”
תגובה אחת
גאונה את