מרג’ – פרק סיום
והיא עדיין בוכה. ועדיין בחדר, והוא איכשהו שם, אתה. למרות שהשאירה אותו בסלון, בוחן את הלחי הרטובה. את הכרית. ואותה מגמגמת: אתה הורס לי. אתה עוד פעם הורס לי. עד מתי תהרוס לי.
והיא עדיין בוכה. ועדיין בחדר, והוא איכשהו שם, אתה. למרות שהשאירה אותו בסלון, בוחן את הלחי הרטובה. את הכרית. ואותה מגמגמת: אתה הורס לי. אתה עוד פעם הורס לי. עד מתי תהרוס לי.
אחר כך האנשים סביבה הלכו הביתה, עוד לילה ועוד יום. האנשים סביבה יצאו לעבודה, אפורי שיער, אוחזים בכלבים. חזרו הביתה. מלווים בנכדים. והיא היתה עוד יום בחדר שבמלון, מודדת מטפחות. עם לבבות שאף אחד לא רואה. לבבות שלא נתנה מעולם.
היא מנסה להתעלם, לעצום עיניים חזק יותר ולנסות להרדם, אבל הוא עומד שם, מול עיניה הסגורות, והיא מבינה שסיכוי להרדם אין לה. ונכנעת, פותחת עיניים ושואלת אותו בקול עייף, תגיד לי מה אתה רוצה.
וגם שם היא חשבה שיפה להם. מאוד יפה להם. הוא פחות; אחר כך למדה לא לומר לאמא אף פעם שזה מה שהיא חושבת, כדי שלא תצטרך להבטיח אחרי כן שהיא בסדר ולחייך כל הדרך אל הלילה.
יש שלב בחיים שאתה מרים ידיים. זה כמו שלבי האבל. בהתחלה זה הכחשה. כי לא יכול להיות שזה המצב שלי, ולא יכול להיות שהאשה בסיפור היא אני. זה פשוט לא הגיוני. ואם נמשיך בחיים ונתעלם ממה שקורה הכל פשוט יהיה רגיל ונורמלי.
אבל מי יחליט מתי הסוף. ואולי היא רגע אחרי הסוף, או חמש שנים. או חמש עשרה. מי קובע איפה הקצה ומי מסוגל לעמוד צמוד אליו עם שיווי משקל. אולי היא אפילו שרדה חמש שנים אחרי כן, ולכן עכשו היא כל כך למטה, כי עקפה את הקצה ונפלה.
בבוקר הן העמידו פנים כאילו לא קרה כלום בלילה, והדבר הכי נורמלי בעולם זה לשבת אמא ובת, אמא אוכלת טשולנט קנוי ובת פיסות חלה. אמא שותקת. בת שותקת. הן ברכו והיא הלכה שוב לספה, לישון. או שלא.
ניסיתי להכין עוגה, קניתי את כל המוצרים. רציתי גם מרק. לא קניתי אוכל היום, בניתי על זה. אתה מבין שאחרי זה אנשים עוד אומרים לי להתחתן? הם באמת לא מבינים שאין לי סיכוי? לאפות עוגה אני לא יכולה. אז להתחתן אני אצליח?
אחרי שליבי ישנה במצעי מיקי מאוס על המיטה שלה והיא יושבת על הספה בסלון, בשקט, הדבר היחיד שהיא רוצה הוא לדפוק את הראש בקיר. כמה תכננה את היום הראשון ואת הקניות שיעשו יחד. חשבה שתתן לה לבחור בכיף ותיהנה אתה בנסיעות, ובסוף כל דבר הוציא אותה מדעתה.
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’