אולי היא משכתבת את ההיסטוריה, אבל היא זוכרת שהגננת והריתמיקאית, חוה המנגנת קראו לה, החליפו מבטים כשהיא כבר כן הצליחה לזמר מספיק בקול. יותר בקול מכל החברות האחרות. המבט הזה עודד אותה, והיא התאמצה לשיר עד שכאב לה הגרון והצוואר, והן שוב הסתכלו זו על הפנים של זו וחייכו לעצמן. היא היתה בטוחה שהן נהנות. היום היא כבר קצת מפקפקת בפרשנות שלה, ובכלל בכל הזיכרון הזה.
קרויזר לא מבין מה הבעיה. כל אחד צריך לעשות מה שצריך, ואם את יכולה לעשות את זה, לא מבין מה הסיפור. אז היה שם חור, ותקעתי אותך, אני בטוח שהסתדרת. והיא אומרת שלא היה לה מושג מה לומר להן, ולא יודעת מה לומר פעם הבאה. והוא נובח שמה, את לא יהודיה? רק המרצים? את משובצת לשעה הזו בצורה קבועה כל שבוע. אומר והולך.
אין לי תוכניות. אולי יחזירו אותי לסמינר. אם לא, אני מקווה שההורים שלי ואני נצליח להסכים על תחליף הולם. בינתיים אני במרפסת שלי בבוקר, עם הטלפון. ובאמת, הוא הרבה יותר מעניין מהשיעורים המשמימים בסמינר. אולי עדיף להישאר ככה לנצח.
והיא עייפה, נורא, נכנסת הביתה והולכת לישון. מתעלמת מההודעות של שי שנכנסות בזו אחר זו, גם מהשאלות ששירלי שולחת לה כל שניה וממירי שנשארה לבד במערכה. הולכת לישון.
רפי אמר, אני לא פוליטיקאי, לעולם לא אהיה, אני שליח ציבור, אני שר בממשלת התורה. רק אז גילתה שמדברים על תיקים ושרים. היא, טובי בלום, אשת שר? הצחקתם את סנהדריה המורחבת.
אבל אולי אם הקדוש ברוך הוא לא נתן לה יותר אז כנראה זה התפקיד שלה בעולם. להיות מארגנת טכנית של שבתות של חממה יהודית. מעניין מה שי ואורי היו אומרים על זה.
“אני כל כך שמחה שאתה מתקדם בעבודת השם”, אני מנפיקה מילים. מנסה להרגיש אותן. זה לא השדה שלָך. משננת לעצמי. זה לא המפרץ שלָך.
שיחה שלא נענתה מאמא, והודעה. הי מותק, תחזרי אלי. והיא לא מבינה למה אמא כבר לא אמרה את מה שיש לה לומר ואין לה כח לדבר ואין לה כח לכלום.
הכרתי את ההבטחות האלו. ידעתי שהדיאטנים החביבים והאדיבים מרשים ל’מי שקשה לו מאוד’, לשתות אנשור בטעמים. הם בעצמם מוכרים את הפחיות המועשרות בטעם. יש קקאו. יש וניל.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’