בין הזמנים

הָאֹמֶץ עֶלֶם הוּא 


זָקוּף וְנָאֶה


לָבוּשׁ מֵיטַב הַמַּחְלָצוֹת שֶׁל 


הַמַּחֲשָׁבָה וְשֶׁל הַמַּעֲשֶׂה.

בליל שלישי של חנוכה הלכו מאירה, ליאורה וברקת להצגה. ההצגה הכי בוערת בעיר: דמעות של תנין. כל הבנות אמרו להן שחייבים. הצגה כל כך מרגשת. כולם בוכים. יושבים בהצגה ובוכים. צופים בחמדה ובוכים. יוצאים מההצגה ובוכים

הן יוצאות החוצה ושירלי מסתכלת על מזג האויר, תראו איזה יופי. היא נעמדת ושואפת אל תוכה ומסתובבת סיבוב שמפריח את החצאית שלה. קדה קידה וצוחקת. קומי גם את, היא מושיטה לה יד. תראי איזה עולם יפה יש לנו, איזה שמש, איזה שמים ואיזה רכבים.

“אמא שלי עובדת במשרד תיווך,” אני עונה לו חצי אמת. לא אומר לו שאמא לומדת פסיכולוגיה. אולי כשהיא תהיה פסיכולוגית אוכל לדבר על זה, אני מכיר ילדים שאבא או אמא שלהם פסיכולוגים, והם מאוד גאים בזה. גם מכבדים אותם. אבל עכשיו לא כדאי לומר. לא אמרו לי את זה בפירוש, אבל אני יודע.

מה שיש לך, לא טוב. אמרו לה. ולא משנה מי אמר, תמיד היה מתנדב. גם לך אין כלום, הם בעצם אמרו במילים אחרות, אז מה זה משנה שגם לו אין כלום. ובאמת מה זה משנה. כי ביחד הם היו גם כן כלום.

היא חגגה באביב יומולדת, בתחילה באושר גדול, אחר כך בלחץ גדול, ובגיל עשרים ושבע נגמרו החגיגות. ביום ההולדת שלה היו אבא ואמא נוסעים למסע קברי צדיקים והיא היתה שואלת את עצמה לשם מה באה לעולם בכלל. נשים במה זכיין? במה? והיא לא מקבלת בעל ולא שולחת ילדים.

ועדיין היתה הולכת לחוף, מוצאת לעצמה פינה שקטה ובונה מגדלים בחול וחושבת על הדירה שלה שעומדת ריקה, חושבת על דירה שניה שמחכה. חושבת על מי שיכולה היתה להתחתן עם תלמיד חכם בזכותן, יכולה היתה לחתן בת עם תלמיד חכם. ואז מפרקת את המגדלים

לא הצלחתי למצוא מילים. היא היתה אמורה להתנצל ולהבהיר שאני הכי חשוב לה בעולם, שהיא משתוקקת לשנות את המצב ולהתחיל מחדש. ככה מסתיימות שיחות כאלה. לא עם הסכמה שקטה שאני פשוט לא מעניין אותה.

יום הולדת לשירלי, לרגע היא נתנה לעצמה ליהנות מהמחשבה על כך. אירוע מעניין, למה לא. וצבעוני. או אדום. אל תשכחי מתנה, שירלי מזכירה לה. אני מקפידה על זה מאוד, בלי מתנה אין כניסה לאירוע.