הם לא יבקשו סליחה

אין לי תוכניות. אולי יחזירו אותי לסמינר. אם לא, אני מקווה שההורים שלי ואני נצליח להסכים על תחליף הולם. בינתיים אני במרפסת שלי בבוקר, עם הטלפון. ובאמת, הוא הרבה יותר מעניין מהשיעורים המשמימים בסמינר. אולי עדיף להישאר ככה לנצח.
ממוצע 5 | 3 מדרגים

שוב אני מוצאת את עצמי טורקת את דלת הבית. בקיר מעל למשקוף הדלת יש כבר סדק קטן, ואני מסתכלת לבדוק אם הוא התרחב מהטריקה החזקה שלי. הוא לא התרחב, אבל פירורי טיח, כמו אבק, נושרים ממנו על החולצה שלי, שאמא לא אוהבת.

אמא לא אמרה שהיא לא אוהבת את החולצה שלי. היא לא צריכה לאהוב חולצות, בדיוק כמו שאני לא אמורה לאהוב אוכל. “כתוב ואהבת את השם אלוקיך, לא את האוכל,” היא אומרת לי כשאני מעקמת את האף על מרק העוף שיש בכל יום חמישי. אני שונאת עוף מכובס. אני גם שונאת שיש אוכל קבוע בכל יום, אבל לאמא זה נוח. 

אמא גם לא שונאת את החולצה שלי. “אנחנו לא הולכים עם חולצות כאלה,” היא מדגישה לי את ה”כאלה”, ואני תקועה ב”אנחנו”. שונאת להיות “אנחנו”. משפחות טובות, אשכנזיות, בני תורה. אבל זה מה שאני, בסופו של דבר, וגם חלק מהחברות שלי.

“תתחדשי על החולצה,” נועה אומרת, “אני אוהבת את הסגנון הזה.”

גם אני. עכשו אני נראית אחת מהחבר’ה.

“יופי שלא קנית עוד חולצה של רבנית,” מיטל מבליעה כמה אותיות בדיבור המהיר שלה. כמה שניסיתי לחקות אותה אני עדיין לא מצליחה. אימצתי בינתיים רק את הקצב המהיר והמילים המתגלגלות. ועדיין, מרגישה כאילו כאן זו שפה אחרת מזו שאני מדברת בבית ומזו שדיברתי בסמינר. שם אני הרבה יותר אטית, מחושבת, מכובדת.

אנחנו עולות לאוטובוס, מתקפות את הרב קו ומתיישבות ברביעיה הראשונה. אני רואה את גברת לוריא, מהקומה הראשונה, מסתכלת עלי בעיניים גדולות שניה לפני שהיא יורדת בתחנה שעלינו. יופי, יהיה לה על מה לדבר לפני יום כיפור. או על מי.

“את מכירה את הרבנית הזו?” נועה מסמנת עם הסנטר לעבר הדלת האחורית של האוטובוס, היא ריקה עכשו.

“זו שכנה שלי,” אני עונה בקול קטן.

“היא לא יודעת עדיין שהעיפו אותך מהסמינר?” בקול של נועה מתערבת חמלה שמצליחה להרגיז אותי.

“לא העיפו אותי,” אני מוחה, “רק השעו,” מדייקת לה, והטון שלי מזכיר פתאום את אמא כשהיא מזכירה ששעת השינה חלפה לפני שש דקות וחצי.

“אז יעיפו עוד מעט,” מיטל לא מתרגשת משום דבר. “ותתחילי להתרגל לשכנות שלך ולדיבורים שלהן עלייך. עוד מעט זה לא יזיז לך בכלל.”

“אז יעיפו עוד מעט,” מיטל לא מתרגשת משום דבר. “ותתחילי להתרגל לשכנות שלך ולדיבורים שלהן עלייך. עוד מעט זה לא יזיז לך בכלל.”

אני בולעת שום דבר, אולי קצת רוק.

מרכז העיר בירושלים מקבל את פני חמים, סוער ומחבק. אני יכולה לקפוץ לגובה, ואף אחד לא יתקע בי מבט תמה. אולי להפך – יעריצו אותי על יכולות הקפיצה שלי או על התעוזה לקפץ לעצמי ברחובות. לא שניסיתי, אבל האמונה שאף אחד לא שופט אותי כאן מרפה לי את הכתפיים. לא שמתי לב כמה השרירים שם היו תפוסים עד עכשו. אני מסובבת בעדינות את הכתף הימנית, ואז מעסה אותה מעט ביד שמאל. מסובבת מעט את כתף שמאל ואז מישהי תופסת אותי בחיבוק עז.

“אסתי!” אני מנסה להישמע מופתעת לטובה, אבל עדיין מזהה שיירי בהלה בקול שלי.

“יואו כמה אשכנזיה שאת,” אסתי, אשכנזיה בעצמה, הולכת לחבק את מיטל ואת נועה. הן נענות לה בחיבוק חזק, חם.

אני לא יודעת מה להגיב.

“זאתי מקרר מפולניה,” נועה מגחכת מולי.

“מהונגריה,” אני מתקנת.

“אז את צריכה להיות יותר חמה קצת,” היא סונטת בי. “מה את מחבקת אותה בכלל? למה ציפית?” היא מפנה את המבט לאסתי הצוחקת.

אני שוב לא מוצאת תגובה הולמת.

“מה העניינים אסתי, איך שמה במרכז?” מיטל מבררת.

“בסדר. מה אתך, רחלי? לא שמעתי ממך בכלל!”

“יש לי כבר וואטסאפ,” אני אומרת, מבינה היטב איך היא שמעה מהחברות שלי בחודשים האחרונים, מאז שעברה דירה למרכז בעקבות הלימודים שלה, או העבודה, או שניהם.

“קנית סמארטפון?” היא שואלת בנימה טכנית לגמרי.

“כן,” אני עונה בנימה זהה. לא מספרת שבגלל זה השעו אותי מהסמינר. לא מתארת את הזעזוע המשפחתי, שרק בגלל היותנו משפחה חשובה כזו לא הגיע לממדים של מלחמה. לא מפרטת שקיבלתי חדר משלי במרפסת הסגורה.

“יופי. תשלחי לי הודעה, אני אשמור אותך.” אסתי מוציאה את הסמארטפון שלה. אני עושה מה שהיא אומרת, התנועות שלי עדיין אינן מיומנות מספיק.

“למחוק את המספר הכשר?” אסתי מבררת.

“לא,” אני עונה בקיצור. לא מסבירה שום דבר, כי גם לי עדיין כלום לא ברור. הכל בעיקר חדש.

“אז יש לך אחד כשר ואחד להתקשר?” היא צוחקת כמו שרק בנות סמינר לשעבר צוחקות ממשחק המילים הלא משעשע הזה.

“העיפו אותה מהסמינר עכשו,” מיטל מרגישה נוח לספר עלי סיפורים.

אני תוקעת בה מבט מזהיר.

“וואי,” אסתי מצטערת בשבילי. “ומה התכניות שלך?”

אין לי תכניות. אולי יחזירו אותי לסמינר. אם לא, אני מקווה שההורים שלי ואני נצליח להסכים על תחליף הולם. בינתיים אני במרפסת שלי בבוקר, עם הטלפון. ובאמת, הוא הרבה יותר מעניין מהשיעורים המשמימים בסמינר. אולי עדיף להשאר ככה לנצח.

“טוב,” לחברות שלי נמאס מהשתיקה הארוכה שלי, “נזוז?”

אנחנו מתחילות ללכת לאורך רחוב יפו ההומה. אני קולטת שפספסתי עדכון חשוב לגבי היציאה הערב רק כשאנחנו מדלגות על הפניה לכיוון כיכר המוסיקה.

“לאן הולכים?” אני מתנשפת קצת. הקצב שלהן באמת יותר מהיר מבכל פעם.

“לכותל. נועה לא אמרה לך?” מיטל נעצרת בפתאומיות.

“לא דיברנו השבוע,” נועה מצטדקת, “ולא יודעת, חשבתי שמישהי אחרת אמרה לך. אנחנו הולכות לסליחות עכשו.”

סליחות. עכשו.

אף פעם לא הלכתי לבית הכנסת לסליחות. היו חברות בכיתה שאיחרו ביום ראשון אחרי תחילת הסליחות. הן היו נראות עייפות ובעיקר, כך הרגשתי, שידרו שביעות רצון עצמית. צדיקות כאלה, אומרות סליחות על חשבון שעות שינה. ואני, בקושי שרדתי את התפילות בראש השנה. קצת לפני תקיעות, קצת ממוסף. הכל היה אטי כל כך, מרדים כל כך. נשים סביבי התרגשו ובכו, מחו דמעה (אמא לצדי אף פעם לא דמעה, אבל בהחלט התנדנדה בכובד ראש). אני בעיקר ספרתי דפים, נדנדתי רגליים כואבות וחיפשתי אוויר טרי ולא ממוחזר.

ואז הייתי יוצאת מבית הכנסת. הולכת הביתה, להשתעמם שם. אף פעם לא הכנתי לעצמי ספר מראש, למשל. זה היה כמעט לא ראוי לחשוב על משהו אחר מלבד תפילות משמימות בבית הכנסת.

לפני שנתיים אבא הציע לי ולכבי להצטרף אליו ואל הבנים לסליחות. כבי הצטרפה בהתרגשות רבה, אני העדפתי להכנס למיטה. החלום הכי משעמם יהיה מעניין יותר מהסליחות.

לפני שנתיים אבא הציע לי ולכבי להצטרף אליו ואל הבנים לסליחות. כבי הצטרפה בהתרגשות רבה, אני העדפתי להיכנס למיטה. החלום הכי משעמם יהיה מעניין יותר מהסליחות.

“שרו יפה?” שאלתי את כבי בבוקר.

“מה פתאום שרו,” העיניים שלה הבריקו, ולא רק מחוסר שינה, “התפללו. זה היה מרגש מאוד.”

כבי הלכה גם השנה. אני לא הלכתי, מה לי ולסליחות. איך אגיד סליחה אם אני מתכוונת להמשיך לראות סדרות בטלפון שלי.

והכותל. מתי הלכתי לשם בפעם האחרונה? אולי בבת מצוה. גם אז אמא עמדה לידי, התפללה ברצינות רבה. היא הציעה לי לבקש כל מה שאני רוצה, אבל הרגשתי מאוד מטופשת לבקש מאלוקים שהיא תרשה לי ללכת לים עם החברות בכיתה, וזה היה הדבר היחיד שעמד לי בראש באותו זמן.

לא ביקשתי, וחבל. אולי אם היה מקבל את התפילה שלי, אמא היתה מרשה לי ללכת גם לבריכה, וגם לסרט באולם ההוא בחול המועד של סוכות, וגם למסיבת פיג’מות שעשו אצל סבתא של שירי במושב. אבל היא לא הרשתה. והיום אני כבר לא מבקשת בכלל את רשותה. אמרתי אז כמה פרקי תהלים, ואחר כך הסתכלתי אל השמים. הם לא היו קרובים יותר מבכל מקום אחר, לא מיוחדים יותר. סתם שמים. ואחר כך אמא ראתה שאני משתעממת וחזרה אתי הביתה.

לא שהבית מעניין כל כך.

“את נורא שקטה היום, רחלי.” אסתי דוחקת מרפק למותן שלי.

“אני בסדר,” עונה כמעט אוטומטית. “מה אתך?”

“גם אני בסדר,” היא צוחקת.

אחר כך אנחנו נשטפות בזרם של אנשים. אני מעיפה מבט עורג לכיוון ממילא, מייחלת לטייל שם במקום ללכת לסליחות, ועוד בכותל, וממשיכה בעקבות החברות. חלשת אופי שכמוני. מאות אנשים מקיפים אותנו, צועדים אתנו לאותו כיוון. אנחנו מתקרבים לשער יפו, עוברים, ממשיכים הלאה.

שלט ענק עם חץ ימינה מנחה אותנו “לכותל המערבי”, אבל כולם פונים לשמאל, אל השוק הערבי. הוא מלא רק באנשים ממהרים, כולם לכיוון אחד. כולם אצים רצים. גם אני רצה אחרי חברותי, נועה נעלמת מעיני, הגב של מיטל עודנו שם.

“חטא-נו לפני—ך ר—חם עלינו!” מישהו שר בקול עבה, וההד מהקירות עונה לו. מישהו אחר צוחק. אני מסתכלת עליהם. כיפות לבנות, חולצות צבעוניות.

זה מתחיל להיות מעניין. אני מזרזת את צעדי עוד קצת, עוקפת את אסתי, רואה את נועה. אנחנו יוצאות מהשוק, יורדות במדרגות, נכנסות בשער המגנטי. אף אחד לא נעצר ואף אחד לא עוצר, למרות הצפצופים של המגנומטר.

קול תקיעה מקבל אותי מיד בכניסה לכותל. אלפי אנשים לפני. כולם שרים מנגינה לא מוכרת, מילים בלתי מוכרות. מישהי מחזיקה סידור ביד, אני מציצה מאחורי הכתף שלה ורואה את המילים. הפיוט יפה וכולם כנראה מכירים את המילים בעל פה. לפני בחור עם שרשרת על חולצה חושפת חזה, שר את המילים כאילו לועס אותן. לידו עוד חבר מזמזם ונע לפי הקצב. החזן מסלסל משהו ברמקול, הקול השבור שלו קצת מעצבן אותי, אבל הקהל שעונה לו כאחד, בעגה בלתי מוכרת לי, מפצה על האסוציאציה שעולה לי.

אסתי מסתכלת עלי. אני מחזירה לה מבט מחויך. כולם סביבי מחייכים, באופן כללי, באופן שלא מתאים בכלל למי שמבקש סליחה.

אני מצטרפת לקהל העצום בשקט. נזהרת לא להרים את הקול כי במקום שאני עומדת, רחוק מהקיר, ליד השירותים, יש גם גברים. קצת חושבת על המילים, מבקשת רפואה שלמה לחולי עמך, מבקשת גואל. מבקשת פרנסה, לא יודעת מה יהיה אתי בכלל בשנה הזאת. אולי ארצה לעבוד ואצטרך עזרה בנושא הזה. הצלילים המעניינים סביבי עוטפים אותי, מעוררים אותי במובן הפשוט של המילה. כי אמצע הלילה ואני מסתכלת סביבי בערנות, כמו תינוק שהעולם כולו חדש לו.

לא מבקשת סליחה על הסמארטפון. לידי יש מספיק אנשים שמסריטים עם שלהם בכל פעם שהשופר תוקע, ואני רואה במסך שלהם רק אלפי ראשים צפופים וקיר אחד מואר באור צהוב. לרגעים נדמה לי שכך נראית גאולה: תקיעות שופר, ותפילה מעניינת. מעניינת באמת.

ואז אני מסתכלת שוב ורואה את עצמי ליד בחורים מהשוק, כמו שאמא שלי אומרת, רחוקה מהקיר ומאלוקים, ליד השירותים. ולמרות שאני יודעת בראש שלי שאני בגלות, הכי בגלות שהייתי מעודי, בלב אני מרגישה גאולה.

“שירים יפים,” אני אומרת לחברות שלי בדרך חזור.

“אצלכם אין כזה, אה? יא אשכנזיה אחת,” אסתי סונטת בי, למרות שהיא אשכנזיה כמוני.

ואני נזכרת בבית הכנסת שמול הבית שלנו, זה שאני פוגשת בדרך לבית הכנסת שלנו. בראש השנה הלכתי עם אמא לתקיעות ומשם עלה קול תפילה.

“מואזין,” אמא אמרה כאילו לעצמה.

כבי ואני צחקקנו, וכמעט צחקנו כששמנו לב להבעה של אמא כשראתה שתי בנות בשמלה קצרה מקבלות זו את זו בחיבוק ובקריאות שמחה.

אחר כך הגיעה גברת זאדה לבושת לבן, ואמא אמרה לה שנה טובה. היא בתמורה חיבקה את אמא חיבוק קצר. ראינו איך הגב של אמא כאילו מנסה לברוח והיא שומרת עליו בכוח, תוך שהכתפיים שלה מתקשחות. היא הרימה יד נוקשה מחזיקה מחזור והניחה אותה בתנועה מהוססת על הגב של השכנה. שוב החלפתי מבטים עם כבי, אבל המבט שלי היה משועשע, בעוד שהפרצוף של כבי הביע סלידה מוחלטת. כשגברת זאדה נכנסה לבית הכנסת ואנחנו נעלמנו מעיניה, אמא הרשתה לעצמה להחליק את העליונית השחורה שלה.

אם אמא היתה יודעת שאני חברה של מיטל זה לא היה מוצא חן בעיניה. כמו שהיא לא עודדה את החברות עם שרי ביטון, שהיתה חרוצת הכיתה בבית הספר, למרות שאבא שלה למד עם אבא בכולל וגם הוא היה מהמצטיינים. אבא הסביר לאמא שביטון לא שונים מאתנו בכלום. “הם משתכנזים,” הוא אמר. אבל אמא לא הסכימה. “זו מנטליות שאי אפשר להתגבר עליה גם אם משנים את המנהגים ומתפללים בלשון הקודש.” שרי ביטון לא התפללה בלשון הקודש, ואבא השתכנע מאמא.

הבית של שרי היה די דומה לשלנו, אבל הבית של מיטל היה שונה. הריהוט היה אחר, הצבעים היו מגוונים וחמים, והאוכל הריח כמו ביקור בחנות התבלינים של השוק. אפילו האור הצהוב ששלט בחדר היה ישן בעיני, ולא עזר שמיטל אמרה שהאור הלבן קר ומלאכותי. הוא אלגנטי, חשבתי לעצמי, והאור בבית של מיטל קצת מיושן ואחר.

הבית של שרי היה די דומה לשלנו, אבל הבית של מיטל היה שונה. הריהוט היה אחר, הצבעים היו מגוונים וחמים, והאוכל הריח כמו ביקור בחנות התבלינים של השוק. אפילו האור הצהוב ששלט בחדר היה ישן בעיני, ולא עזר שמיטל אמרה שהאור הלבן קר ומלאכותי. הוא אלגנטי, חשבתי לעצמי, והאור בבית של מיטל קצת מיושן ואחר.

התכשיטים של אמא שלה אמנם היו נראים לי לקוחים מאגדה קסומה. ומיטל עצמה דיברה לאבא שלה בכבוד כשהסבירה שהיא לא יודעת מתי בדיוק היא תחזור. יותר בכבוד מהאמירות חסרות הסבלנות שלי, המתובלות בציניות עדינה וארסית שאי אפשר לכעוס עליה מרוב שהיא מוסתרת. אבל הקול של אמא כל הזמן השמיע לי אזהרות באיזה חלק אחורי של הראש, ורק רציתי לברוח לפני שאבא של מיטל יתפרץ עליה לעיני, או גרוע מזה. לכן גם התפלאתי כשמיטל אמרה לי שאבא שלה מנהל כספים, ונרגעתי בחזרה כשהיא סיפרה שהוא מנהל כספים של רשת חנויות מוצרי בניין. זה כבר הסתדר לי יותר.

“אהבת את התפילות?” מיטל שואלת אותי.

“כן, מאוד,” אני עונה בכנות. “זה היה אחר ושונה ומעניין.”

“זהו,” אסתי מסכמת, “היה חווייתי. ניפגש בסוכות?”

ואין לי כוח ליום כיפור אצלנו בבית הכנסת ולתפילות הבלתי נגמרות. לקולו של החזן המתרסק כל הזמן במילים שאני לא מצליחה להתרכז, ולאמא הנאנחת מדי פעם לרקע התייפחויותיהן של נשים זקופות אחרות. אין לי חשק לשבת שעות ארוכות ולשיר את השירים שלא שרתי השנה בכנס התשובה של הסמינר, ורק מלשמוע אותם בא לי לצרוח. כל שנה אותו הדבר, אני רוצה משהו אחר. אני רוצה קצת גיוון בחיים האלה.

“מה אתן עושות ביום כיפור?” אני שואלת את חברותי, כאילו באדישות.

“בכיפור? אני במיטה מתחילת הצום,” מיטל משתפת מיד. “אני צמה נורא רע.”

“אני אלך לבית הכנסת, קצת,” נועה אומרת. “ואחר כך אחזור הביתה. לא יודעת מה אעשה שם. רוצה להפגש, רחלי?”

מה אני אעשה אתה ביום כיפור, נשתעמם ביחד?

“רוצה לבוא אלי, לדירה?” אסתי בוחנת אותי במבט חד.

“מה יש אצלכם?” אני שואלת, מסוקרנת.

“בשכונה? בעיקר אופניים,” אסתי עונה. “לא ראיתי, אבל כך מספרים. זה היום היחיד שלא נוסעים ברכב, וכולם נוסעים באופניים, כאילו שזה מנהג או מצוה.”

אנחנו צוחקות קצת. לכולן ברור שאני לא אגיע. אני רחוקה משם.

אבל מאוחר מאוד בלילה, כשאני כבר שוכבת במרפסת שלי ומתכרבלת במיטה אל מול המאוורר ששמו לי, כי אין בחדר הזה מזגן עדיין, אני מדמיינת לי את התפילה בבית הכנסת ההוא, שאמא קראה לו “מואזין”. אוהל יהודה או משהו כזה כתוב עליו. אני רואה את עצמי נכנסת בפתח המעוטר, מוקפת פיוטים ותפילה מסתלסלת, מילים שאני לא מכירה. כך זה היה נראה בראש השנה. היה אפילו זקן אחד שהגיע לשם במקל מעץ לא מהוקצע וגלימה לבנה, ולרגע כמעט חשבתי שהוא אליהו הנביא בעצמו. וכך אני מציירת לעצמי בעיניים עצומות, מצליחה להרגיש שוב את החמימות הזו בגוף, את הסקרנות מתעוררת. אני יודעת ששם אוכל להתרכז קצת בתפילות, להרגיש חוויה ביום כיפור עם המנגינות האחרות, ואולי אפילו לבקש סליחה מאלוקים. לא על הסמארטפון, אני רוצה להמשיך להשתמש בו. אבל יש עוד כמה דברים קטנים שאני יכולה לחזור עליהם בתשובה כבר עכשו.

ולמרות שהכל חי כל כך בעיני, ומשכנע כל כך, אני יודעת שלא אלך לשם. זה לא מתאים לאשכנזיה כמוני. ברגע שאני שוקלת באמת לעשות את זה התמונה הצבעונית מתחלפת בתמונתה של אמא, מעקמת קלות את זוויות פיה. פרענקים, היא אומרת. מה, רחלי, היא שואלת אותי, הלכת להתפלל במואזין?

אני קמה לשתות. על מסך הסמארטפון שלי קופצת הודעת וואטסאפ ונעלמת. הידיים שלי משרטטות את הקוד ברעד קל. זו אסתי.

“כיף היה לפגוש אותך,” היא כותבת לי. “נתראה בסוכות.”

“היית רצינית לגבי יום כיפור?” אני מקלידה במהירות רבה מהרגלי.

“אני לגמרי רצינית,” אסתי עונה לי מיד, בדיוק על מה ששאלתי. בלי להוסיף עוד הזמנה או מילה חמה, אשכנזיה שכמותה.

“אז אני אבוא.”

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

5 תגובות

  1. מה זה רוצה לומר?
    שהיא נושרת בגלל המשפחה האשכנזית האליטיסטית? יש נושרים בכל מקום, לצערנו.
    גם אם יש אשכנזים גזענים, לדעתי הסיפור גזעני מהצד השני.

  2. הסיפור בא לומר שיש אנשים שסולדים מה’אחר’ ופוגשים בסוף את ה’אחר’ בילד שלהם.
    הסיפור בא לומר שחוויית התפילה אצל הספרדים משתפת יותר גם כאלו שהם לא ברמה הרוחנית הגבוהה יותר.
    הסיפור בא לומר שהאדם יכול לפעמים למצוא את הדרך שלו לא במקום שבו הוריו מצאו את דרכם.
    הסיפור בא לומר שהקיצוניות בין האשכנזים לספרדים סופה שתתפוגג וכל אחד ימצא את מקומו היכן שיהיה לו טוב.
    האליטיזם הליטאי הוא באמת לא יפה, אך יש גם אצל חלק מהספרדים דברים לא טובים, כמו התפרצויות, למשל.
    לכל ילד שלא הולך בדרך יש משקע מסוים מהבית. זה לא מחייב שההורים אשמים אולם המשקע הוא משקע, וסופו שיוציא פירות.
    הנה אנכי שולח את אליה הנביא לפני בוא יום ד’… והשיב לב אבות על בנים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן