שתי בירות – פרק ט’

אחר כך היא עונה לרחלי. זו כמעט צועקת עליה: איפה את? השתגעת? אני כמעט מתה פה מדאגה. ומרכוס מטפס על הקירות מעצבים שאת לא פה. את חולה? את לא חולה? אז תטיסי את עצמך לפה לישיבת סטטוס.
דרג את הכתבה

ירושלים 07:45

מישהו עוקב אחריה.

זו מחשבה מופרכת, היא אומרת לעצמה. את מדמיינת. את לא מעניינת אף אחד.  

זה לא עוזר. היא מרגישה בכל הגוף שמישהו הולך אחריה. 

מעיפה מבט שמאלה ורואה את עצמה. משתקפת, מעוותת קלות, בחלונות הרכבים החונים. מעיפה מבט לאחור. כמה ילדות גוררות ילקוטים.

מושכת את האוזניות מהתיק ומכניסה לאוזניים. רעש עושה לה שקט. מגבירה ווליום למקסימום ומחליטה להתעלם מהעוקב האלמוני ומהקול בתוכה שאומר שאין שום עוקב. מסתובבת שוב. עצים נעים ברוח ואף אחד. היא יודעת שזה אף אחד. היתה שמחה לגלות שאכן מישהו הולך אחריה. שנתיים הרגישה כך עד שהתרגלה לשאת את החלל לימינה. 

מסתובבת שוב. עצים נעים ברוח ואף אחד. היא יודעת שזה אף אחד. היתה שמחה לגלות שאכן מישהו הולך אחריה. שנתיים הרגישה כך עד שהתרגלה לשאת את החלל לימינה. 

את האויב הכי גדול של עצמך. מספיק מה שקיים. למה את ממציאה יש מאין?

זה לא יש מאין. זה יש מיש, היא מתווכחת עם עצמה. 

זה לא. היא לא נחשבת יש.

היא כן.

היא לא.

מישהו נוגע בה. אלף מחטים ננעצים לה בגב. הפעם הראשונה שהגוף שלה הגיב כך לבעתה היתה כשהתבשרה שיש לה תאומות. אז עוד לא הבינה שהעקצוצים הבלתי נסבלים הם תופעה נפשית ולא פיזית. היום היא כבר יודעת.

אופי.

בוקר טוב. מה נשמע? קראתי לך שלוש פעמים אבל לא שמעת אותי. 

היא מוציאה אוזניה אחת ואומרת: כן, סליחה, באמת לא שמעתי.

להסתובב ברחוב עם אוזניות? תקשיבי, שכנה, את מפתיעה אותי.

כלומר, מפתיעה בקטע טוב. מה את שומעת? אופי מושיטה יד בטבעיות ולוקחת את האוזניה המשתלשלת. מקרבת אותה אל אוזן שמאל. מקשיבה.

לועזית? לא חשבתי שאת טיפוס של לועזית. משהו לא מפוענח עומד על הפנים של אופי.

אני לא טיפוס של שום דבר. אי נוחות מתחילה להזדחל במעלה הגרון שלה. שפה זרה עושה לי טוב במוח. רעש לבן.

איך רעש לבן? ספרת לי אתמול שאת עובדת בתכנות. את לא אמורה לדעת אנגלית? 

החברה שלנו מפתחת תוכנה לניהול כספים בארץ אז הכל בעברית. את המונחים המקצועיים אני כמובן מכירה אבל זה לא תורם שום דבר לשליטה שלי בדיבור או בהבנה, ועוד לא יצא לי להיתקל בשיר על קומפיוטר סיינס. היא לוקחת אוויר ומתחילה להתחרט על השיחה אתמול. 

אני מבינה. אומרת אופי. אז אולי כדאי שתבחרי לך שירים אחרים. 

כי? היא לא מבינה.

את לא רוצה לשמוע את השיר הזה. 

אני לא?

לא. את לא.

טוב, היא אומרת ופונה ללכת, אבל אופי מלווה אותה. לא אכפת לך שאלווה אותך, נכון? פעמוני אזהרה מדנדנים לה בראש. היא לא יודעת איך לומר לאופי שלא כל כך מתאים לה. נותנת לה לצעוד לידה. מה כבר יכול לקרות? אופי פורטת בפניה את התכניות שלה. דבר ראשון אני נרשמת ללמודים. אישה היא ולימוד היא צריכה. הבה לי לימודים ואם לאו מתה אנוכי. דבר שני אני מתכננת להוציא רשיון. פריבילגיות שמגיעות בילט אין עם המצב. את מבינה? אומרת לה אופי, לאחיות שלי אין. לרוב החברות שלי אין. זה לא כל כך מקובל אצלנו אבל יש לי זמן ויש לנו רכב ונמאס לי להיות תלותית. את חושבת שמישהו יעז להגיד לי משהו? אף אחד לא יפצה פה. ומה אתך? את נוהגת? 

נותנת לה לצעוד לידה. מה כבר יכול לקרות? אופי פורטת בפניה את התכניות שלה. דבר ראשון אני נרשמת ללמודים. אישה היא ולימוד היא צריכה. הבה לי לימודים ואם לאו מתה אנוכי.

מה פתאום, היא אומרת בקצרנות.

אופי מנסה להבין מה כל כך מה פתאום. יש לכם רכב ובעלך נוהג. למה לא בעצם? 

היא נמנעת מלענות. מנסה לצמצם את השיחה למינימום. חמש דקות והיא בעבודה.

דבר שלישי אני מארגנת לי מקום לעשות ספורט. אופי מספרת לה בקול נטול דרמה על שנים של חיכיון. על תקוות שמתנפצות שוב ושוב. על מלא ספורט שצריך לעשות אם את רוצה להצליח לעבור בדלת כי הטיפולים האלה משמינים נורא. את מכירה אולי? מכון, קבוצת ריצה, משהו? 

היא מנידה ראש ימינה ושמאלה. לא מכירה. נשאר רק לחצות את הצומת והיא בעבודה.

את יודעת, אופי פוצחת שוב והטון שלה מבשר עוד גילוי לב. למה ההימנעות שלה לא פועלת על אופי כמתוכנן?

לא, אני לא יודעת. היא אומרת ומתחרטת. היא לא רוצה לפגוע. אופי לא מראה אפילו לא סימן קלוש של פגיעה. מחייכת ואומרת: אני אוהבת את ההומור שלך, שכנה. מה שרציתי לומר זה שהתאומות הזהות והמהממות שלך הזכירו לי מחקר שקראתי על תאומים זהים. מה את מסתכלת עלי ככה? ההפלה האחרונה שלי היתה של תאומים, אז קראתי.

היא מנסה לשמור על שיווי משקל. הכל בסדר. היא רק מפטפטת ואת רק תתמידי באפס תגובתיות. 

בקיצור, את בטח מכירה את כל המחקרים האלה על תאומים זהים שהופרדו ועדין בחרו אותם חיים וקראו לכלבים שלהם באותו שם וכל זה. זה תמיד היה נשמע לי שטויות ועכשו אחרי שיואל, כלומר בעלי, סיפר לי עליך ועל התאומה שלך אמרתי: בבקשה, הנה ההוכחה. תאומות זהות. חיים שונים. מה את חושבת על זה? ממש מעניין אותי. המבט הכחול-ירקרק פעור מולה בציפיה מנצנצת.

גל בלתי נסבל של עקצוצים. בגב, בעורף, במצח. הרחוב משתכפל. הכביש רוקד. מנערת את הראש ומישירה מבט לאופי: אני חושבת שאת אדם גס רוח וחסר טקט. אני לא מכירה אותך ואת לא מכירה אותי, וחמש דקות שדברנו לא נותנות לך היתר לפלוש לתוך החיים שלי ולשאול שאלות אישיות. 

היא מותירה את אופי פעורת מבט והולכת משם בלי לומר שלום.

09:30

רחלי ושרית דופקות על הדלת שלה בפעם השלישית. היא לא עונה. רחלי כותבת לה במייל: את מדאיגה. אם את לא פותחת אני מזמינה פורץ. היא מתעלמת. עוברת מחלון גלישה אחד למשנהו. המחקרים מפעם. נבואות הזעם. הדטרמיניזם.

מטה אנליזה של מחקרי אימוץ של תאומים זהים גילתה שהעדפות פוליטיות, נטיה לאורח חיים דתי, גילוי אלטרואיזם והעדפות מזון, כולם נתונים למרכיב הגנטי במידה רבה.

אין חדש תחת השמש.

בשלל תחומים כמו מנת משכל, נועם הליכות, תגובה ללחץ, שכיחות רגשות שליליים, אגרסיביות, לקיחת סיכונים ואפילו שמרנות, שב וחזר אותו ממצא מרתק: השפעת הדמיון בסביבה המשפחתית שאמורה היתה לפעול על תאומים שגדלו יחד שואפת לאפס. השפעת הזהות הגנטית עצומה.

היא קוראת שוב: השפעת הזהות הגנטית עצומה. מה שהיה הוא שיהיה. מחפשת מחקרים עדכניים. אולי משהו התחדש?

מידת התורשה עולה עד לשמונים אחוזים במהלך הבגרות המאוחרת.

התופעה המיוחדת הזו נוצרת על ידי תופעה שנקראת “הגברה גנטית”. 

בהגברה גנטית מקטעים מסוימים האחראיים על תכונות מסוימות משוכפלים שוב ושוב, ומקבלים ביטוי גובר ככל שהזמן חולף. 

מה שנעשה הוא שייעשה. ובהגברה. אז עכשו את בסיכון גבוה עוד יותר ממה שהיית. את חייבת לשמור על עצמך. דמות דיוקנה של אמא שלה עולה למולה והקול שלה מהדהד לה בראש: אולי בכל זאת תבואי דרלינג? תקפצי רק לחצי שעה. תגידי שלום ותלכי. עד שהיא באה. בואי. זה חשוב.

אבל היא לא באה.

אמא שלה על הקו. כמובן. היא לא עונה. תחזור אחר כך.

חייך קודמים, היתה מסבירה לשלמה. וחיי הילדות. והחיים הרוחניים שלנו. והיא לא מעזה לומר: אני מתה מפחד. אם אהיה רגע אחד לידה לא אוכל לעזוב. אלך אחריה ולא אחזור. הגורל שלי נחתם בקוד גנטי והסיכוי היחיד שלי להימלט ממנו הוא להימלט ממנה.

חייך קודמים, היתה מסבירה לשלמה. וחיי הילדות. והחיים הרוחניים שלנו. והיא לא מעזה לומר: אני מתה מפחד. אם אהיה רגע אחד לידה לא אוכל לעזוב. אלך אחריה ולא אחזור. הגורל שלי נחתם בקוד גנטי והסיכוי היחיד שלי להימלט ממנו הוא להימלט ממנה.

והיא נמלטה.

נמלטה מכל חברותיהן המשותפות. מהבגדים הזהים. מהנופים. מהעיר. מהמשפחה. התנתה את הקשר באפס אזכורים, ואחרי שמימשה את האיום והוציאה את דודה בלה מחייה, אף אחד כבר לא ניסה אותה. חוץ מאמא שמעזה מדי פעם. סביב הביקור השנתי. בערב ראש השנה. כשיום ההולדת שלהן מתקרב. 

המבט שלה חוזר על המסך.

הקשר בין תאומים זהים הוא קשר מיוחד. הם נוטים להסכים יותר זה עם זה ולהסתדר יותר, ולכן גם להיות קרובים יותר.

פעימה של געגוע נוקשת על נקודת התאומוּת הרדומה שבה. כשהיו בנות שש גילו אותה. במעלה בית החזה במחצית הדרך לכיוון השכמות. שם מפעמת בהן הסיאמיוּת. אם היינו מחוברות, לחשו זו לזו בלילות, זה בטוח היה פה, בנקודה הזו.

בתנועה מהירה היא קמה מהכיסא. תולשת את התיק מהמקום שאליו הושלך לפני כשעה ויוצאת מהמשרד. מתעלמת מרחלי המודאגת שרוצה לדעת מה נסגר אתה. חמש דקות והיא בבית. הטלפון מזמזם בלי הפסקה. היא מכבה אותו. הצלצולים עוברים לטלפון הביתי. מנתקת אותו.

מה עכשו? מוזגת לעצמה כוס מים. בוהה בהם. מה היא צריכה לברך? מה אני עושה בבית? מה היה? במוח חשוך שינה היא משחזרת צעד אחר צעד: הלכתי. פגשתי. היא אמרה. המחקרים אומרים גם. בגלל זה כואב לי בנקודת התאומוּת. 

לוקחת אתה את המים. הולכת לחדר. לוקחת את הכדור האחרון שנשאר לה וסופרת.

אמסטרדם 11:05

מחכות ביחד לרכבת שתיקח אותה לשדה התעופה. היא לא יודעת מי זו מי. ומה אם בטעות היא תישאר והיא תיסע במקומה? העניין מטריד אותה והיא מבקשת ממנה להצטרף אליה. בואי נחזור ביחד הביתה. בבקשה.

אני לא חוזרת, היא אומרת לה. 

אם לא תחזרי אמא תמות.

אם אחזור אני אמות. חייך קודמים.

הן מוציאות מראה ומנסות למצוא הבדלים. הן לא מוצאות. היא חובשת את הכובע הפרחוני כדי לזכור שהיא זו היא, אבל הוא משכפל את עצמו ועכשו שתיהן חובשות כובע זהה.

הרכבת מתקרבת. עוד רגע והיא פה. היא חייבת להזדרז. מחפשת חבל לקשור אותה אליה. ככה לא תוכל להישאר. מחליטה להשתמש ברצועות התיק שלה. היא חייבת מספריים או סכין כדי לחתוך את הרצועה. עוברת מאדם לאדם בתחנה אבל אף אחד לא מבין מה היא רוצה והיא לא יודעת אנגלית.

בואי תעזרי לי, היא קוראת לבבואה שלה. אני חייבת לקשור אותך.

היא חייבת מספריים או סכין כדי לחתוך את הרצועה. עוברת מאדם לאדם בתחנה אבל אף אחד לא מבין מה היא רוצה והיא לא יודעת אנגלית.

בואי תעזרי לי, היא קוראת לבבואה שלה. אני חייבת לקשור אותך.

אני לא באה. אומרת לה הבבואה. אני נשארת כאן. 

את מתאבדת. היא צורחת עליה. את ילדה קטנה וטפשה. וכפוית טובה. את זורקת את החיים שלך לזבל. את מתאבדת מטורפת. 

הרכבת מגיעה. שלמה גורר אותה לתוכה. הרכבת מתחילה לנוע. היא רואה אותה עומדת על הפסים. פורשת ידיים. מחכה. הרכבת מגבירה קצב. היא רצה בכל הכוח לכיוון הקטר. חוצה את הקרונות כמו רוח. היא חייבת להספיק לעצור אותו. שלא ייסע. שיעצור. 

היא לא מספיקה.

מכה חזקה מטלטלת את הרכבת

והיא מתעוררת.

ירושלים 12:13

היא מתקשרת לאבירם ושואלת אותו אם יוכל לקפוץ אליהם לפגישה. אליכם? אבירם לא מבין. את לא במשרד? לא. היא אומרת. זה עניין אישי הפעם. לא קשור למשרד. אבירם אומר שיגיע בארבע, וזה קצת מרגיע אותה.

אחר כך היא חוזרת לאמא שלה שהשאירה שלוש הודעות ושומרת על קול יציב כשהיא עונה ואומרת: כן אמא. לא אמא. אין שינוי. נתראה בשבת. 

אחר כך היא עונה לרחלי. זו כמעט צועקת עליה: איפה את? השתגעת? אני כמעט מתה פה מדאגה. ומרכוס מטפס על הקירות מעצבים שאת לא פה. את חולה? את לא חולה? אז תטיסי את עצמך לפה לישיבת סטטוס. 

שוטפת פנים. מחשבת ומוצאת שישנה קצת יותר משעה. חסרות לה עוד שלושים שעות שינה לפחות.

היא תלך. אבירם יבוא בארבע. היא תהיה בסדר. יהיה בסדר.

13:00

אני לא רעבה, היא אומרת לרחלי. לא רוצה קפה. אני באמת בסדר. הייתי צריכה לסדר משהו. לכי תאכלי. קחי לך את ההפסקה ואני אתבטל לי כאן קצת עד ישיבת סטטוס. רחלי מתנפנפת לכיוון האופן ספייס. היא סוגרת את הדלת.

הראש שלה עוד מטושטש. ההשפעה ההיפנוטית של הכדור עוד לא פגה לגמרי. נשענת אחורה. מניחה ידיים על מסעד הכיסא. עוצמת עיניים ומנסה לנוח. אמא שלה אף פעם לא הלכה לישון ביום. כשהתעייפה היתה מתיישבת על כורסת הסיאסטה שלה, מניחה את הידיים על המשענות המרופדות, עוצמת עיניים ופוקחת אותן אחרי רבע שעה בדיוק, ערנית ונמרצת. לא חייבים לישון, היתה אומרת. אפשר לעשות ריסטארט גם ככה.

רק לפני שנתיים, כשפגשה את דוקטור פולג הבינה, ובביקור החודשי אמרה לה: אמא, איפה למדת לעשות ככה מדיטציה? ואמא שלה אמרה לה: מה את מדברת דרלינג? איזו מדיטציה? והיא שתקה ולא אמרה כלום על המטפלת החדשה שמנסה ללמד אותה לנשום ולמדוט ומסבירה לה מה זה זן ומה זו ריקות ואיך מסתכלים על המציאות בכַּכוּתה. אחרי שתי פגישות הפסיקה ללכת. המציאות בככותה הציפה אותה והיא חיפשה פתרון אחר. ואז הגיעה אל סמדר. היא מילאה את החלל בדיבורים דינמיים ובהנהונים סטנדרטיים ולא חתרה להביא לה הארה והסתפקה בהתקדמות היחסית שהתרחשה בכאן ועכשו שביניהן. תראי אותך, כשהתחלנו ישבת ושתקת. עכשו את מדברת. אבל אני לא מדברת על מה שבאמת חשוב, אמרה אז לסמדר. והיא אמרה לה: הנפש יודעת הכי טוב את הקצב של עצמה וכל דבר ייאמר בזמנו.

אולי עכשו זה הזמן? הלוחות הטקטוניים זזים מתחתיך. תעשי משהו. 

אבל אני לא מדברת על מה שבאמת חשוב, אמרה אז לסמדר. והיא אמרה לה: הנפש יודעת הכי טוב את הקצב של עצמה וכל דבר ייאמר בזמנו.

פוקחת עיניים ובוהה אל מסך המחשב הכבוי. הבבואה שלה מביטה בה מתוך הערפל. את צריכה עזרה. משחקת עם הטלפון. אולי תתקשר לסמדר? יש לה עשר דקות עד לסיום ההפסקה. 

ושוב גוגל. ושוב שורת חיפוש. תרה אחר פסיכולוגית באזור ירושלים. גוגל מעלה לה ‘מטפלים בירושלים’ והיא חושבת לעצמה שיש בזה היגיון. ירושלים. עיר בי-פולארית עם פוסט טראומה מתמשכת והפרעת חרדה. כל עיר וההפרעה שלה. בני ברק נוירוטית. פתח תקוה פרנואידית. אפשר לטפל בעיר? אף תוצאה לא מדברת אל לבה והלב שלה הוא שמחליט. שלמה תמיד אומר לה שמטפלים בוחרים לפי המלצות, לא לפי גוגל. כל אחד יכול לכתוב מה שמתחשק לו ואת לא באמת יכולה לדעת מה נכון ומה לא. אבל היא לא יודעת איך מקבלים המלצות. מה תעשה? תברר ‘בשביל חברה’? היא שקופה מדי. מעדיפה לחפש על הרשת. קוראת. מתקשרת. מנסה להקשיב לטון ולנימה. הולכת לפגישה אחת או שתיים. מראיינת את המטפל או המטפלת התורנים ומחליטה אם יש כיוון.

וזה לא ממש עובד לך, היא שומעת באוזני רוחה את שלמה. הוא לא אמר לה את זה אבל היא יודעת מה הוא חושב. פעם הציע לברר בשבילה והיא דחתה את הרעיון עוד לפני שהצליח להשלים את המשפט. זה מה שחסר לה. עוד אנשים בתוך הבלגן שלה.

היא חייבת עזרה. חייבת למצוא מישהי. או מישהו. השליטה נשמטה לה מתחת לרגליים. כמה זמן עבר מאז שהם באו? קשה לחשב ימים שלא נתחמו בלילות. איזה יום היום בכלל? ומחר שבת. והם נוסעים. וכמה זמן ייקח עד שהילדות יספרו לאמא שלה על מספרת הסיפורים העליזה שעברה לגור בדירה מעליהם? וכמה זמן יעבור עד שגם היא תגיד את המילה ‘הזדמנות’? 

כמה זמן ייקח עד שהילדות יספרו לאמא שלה על מספרת הסיפורים העליזה שעברה לגור בדירה מעליהם? וכמה זמן יעבור עד שגם היא תגיד את המילה ‘הזדמנות’? 

הטלפון מזמזם. מה נשמע אמא? היא עונה בלי להסתכל על המסך. 

הייתי שמחה שמישהו יקרא לי אמא אבל זה כנראה ייקח עוד קצת זמן. הקול של אופי עולז לה באוזן. סליחה. אני מתנצלת על היום. לא התכוונ-

היא מנתקת את הטלפון.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן