העיר חסרת המוצא

אבי היה נכנס לחדרי אותה שעה ומספר לי על ימים קדומים ועל הרפתקאות שמילאו אותם. קולו העמוק היה מבריח את כל יצורי הביעותים. משום מה, בילדותך, אינך תר אחר עובדות חדשות בדווקא והַצִּמָּאוֹן המפוקפק לידע-לשם-ידע עוד אינו פוקד על שאלותיך.

הערפל מכסה את הכל.

לפעמים הערפל רך וצמרירי והעצמים שברחוב מתעטפים בו כבגלימה.

היום הוא אטום וסמיך ואינני יכול לראות את קצהו.

הנחתי את האת שלי למראשותי. לא אוסיף עוד לעבוד היום. השתרעתי על הקרקע הקשה והסדוקה. את ראשי הנחתי על ערמה של אניצי קש קוצניים שלקטתי בשדה החרדל הסמוך.

אחרי שֶׁסִּתַּתִּי מחדש את החלקה הקטנה שלי בצד הקהה של האת, נשכבתי על הארץ.  

השינה מֵאֲנָה להופיע. 

אילו היו השמים מְכֻכָּבִים כהרגלם, הייתי מביט בהם, 

אבל רק פיסות ערפיח לֵאוֹת שייטו ממעל. 

…שוב נדדו מחשבותי אל ימים שֶׁפַּסּוּ זה מכבר, ימי ילדותי.

בילדותי נתקשיתי להרדם.

הבית היה מוסק ומוגף כראוי. קדרה מלאה מרק מח עצמות נתבשלה לאטה על הכירה בבית החיצון.

אך החושך היה קורא למחשבות והן היו באות בערבוביה, אחוזות זו בזו כגיזת צמר לחה שנסתבכה בחלקת הדרדרים. חלקן לא ראו נחת מן ההווה, והיתר ביקשו את העתיד וצפונותיו.

לעתים נדמו לי המחשבות זוחלות על מיטתי, רוקמות צורות וצבעים קודרים. להקות יצורי הַפֶּרֶא היו באות לבעתני, מנמרות את הסדין במיני כתמים צבעוניים.

אבי היה נכנס לחדרי אותה שעה ומספר לי על ימים קדומים ועל הרפתקאות שמילאו אותם. קולו העמוק היה מבריח את כל יצורי הביעותים. משום מה, בילדותך, אינך תר אחר עובדות חדשות בדווקא והַצִּמָּאוֹן המפוקפק לידע-לשם-ידע עוד אינו פוקד על שאלותיך.

וכך סיפר לי במשך לילות רבים את אותו הסיפור על העיר הגדולה והעֲשֵׁנָה, העיר חסרת הַמּוֹצָא.

*

…לו שמרת על תומתך, יכולת לצאת את העיר כדרך שנכנסת, בְּפַשְׁטוּת. 

אך מכיוון שנִסְתָּאַבְתָּ בזוהמת העיר, ורכשת לך ערמומיות וטִינָה, יחד עם חכמת רחוב מוטלת בספק, שוב לא תצא כך בנקל.

רק תָּתוּר אחר עצה ותחבולות כיצד לנוס מהכרך הסואן הזה, עָב החומות ורב המגדלים, בדרך נפתלת ומתוחכמת.

סמטאות, שעיקר מוראן היה נעוץ בהיותן שטופות שמש ולא נמצאה בהן שום פינה מוצללת לצורך התחמקות. פינות רחוב, שבלילות איימו על העוברים ושבים והחרידו את שלוות התושבים. צללים ששינו כיוון במפתיע ורעשים שלא נמצא להם הסבר.

גם פנסי בְּרוֹנְזָה מהבהבים, הכבים ונדלקים לסירוגין, היו מראה שבשגרה. אף שלאמתו של דבר היה קל יותר לייחס זאת למערכת הגז הקלוקלת של העיר, מלכוחות אופל כלשהם.

גם פנסי בְּרוֹנְזָה מהבהבים, הכבים ונדלקים לסירוגין, היו מראה שבשגרה. אף שלאמתו של דבר היה קל יותר לייחס זאת למערכת הגז הקלוקלת של העיר, מלכוחות אופל כלשהם.

*

אבל לא בכגון אלו נודעה אימתה של העיר, היה אבי, ‘המספר’, מרעים בלחישה, אגב דגדוג חפוז של כפות רגלי העטופות בקפידה, למען לא יוכלו המזיקים לחדור אל תוך חלל השמיכה המגנה.

בשלב זה היה אבי יוצא למטבח וחולט לשנינו תה צמחים לוהט. אני נהגתי בעיקר להחזיק בכוס בין כפותי, מחכה שתצטנן. היינו שותים את התה ביחד, חשים קרבה יתרה.

אני מניח שכשאגדל, הצריבה שאני חש בלשוני מהלגימה הַהִיא תניח לי. ושוב אוכל לשתות תה מלוהט.

תמיד היה אבי שב עם כוסות המשקה ברגע שמיטתי החלה שוב לרחוש. אז החל החלק המבדר במעשיה הלילית.

היינו משקיפים יחד מעל לעיר במבטים מרצינים. צופים בגגות הלא סימטריים ומביטים ברחובות שדמו לסבך של מבואות סתומים.

העשן הבוקע מארובות הבתים היה נמהל באדי המשקה שלי. ריח מתקתק של קטורת הַמִּתַּמֶּרֶת ועולה בסלילים דקים, מוגשת לאלים אחרים, ריחף בחלל הקטן-גדול.

חשנו כפי שחשים לפני טיול רב משמעות, סקרנות וצִפִּיָּה.

כל ערב גילינו יחד אזור חדש, מוקדש לגרוטאות חסרות מִתְאָר ועצומות ממדים, או למקבצי נדבות העושים את שנתם המקוטעת בינות לחתולי הבר, אלה שהובאו לכרך כדי להשתלט על מגפת העכברים, והיו למזיקים גדולים עשרת מונים…

אחרי שצפינו כך, די זמן להבין שלא נוכל להשיג את כל גודלה, יען העיר הזאת היתה משתפלת לכל הרוחות באופן שווה ואינסופי, צללנו פנימה.

*

רואים ואינם נראים, טסנו ברחיפה לאורך המבואות המטונפות, מתחת לקִמְרוֹנִים אדירים של אבן גיר, תוך שאנו חשים ברוח הצוננת ומביטים בְּצִלֵּנוּ הנע עמנו על גבי הקרקע. 

עצרנו לרגע על מנת לחשב את צעדינו. מצפן בעיר כמו זאת היה חסר שימוש לחלוטין.

התיישבנו על כיפת זכוכית של בית מידות גדול והבטנו אל נגה הירח.

אבי מישש בידו את חוזקו של הצְרִיחוֹן הקטן שבלט מאמצעיתו של הבניין המיושן, ומלמל משהו על בנייה רקובה ופושעת העלולה לגרום נזק לעוברי אורח אקראיים שאך באו לרחף כאן…

ואז שאל אותי: “אתה מוכן להמשיך?”

נלהב כתמיד דילגתי מעבר לכיפה הקריסטלית השקופה למחצה, מקדים אותו בכמה שניות.

אבי כעס. זוכר אני היטב את שסימן אצלו מורת רוח. הכיווצים מתחת לעיניו והלסת הנחשקת בחזקה. 

שבנו אל הכיפה הגבישית, ושם נזף בי אבי כראוי לי, מזהירני לעולם לא לשוטט בעיר בלעדיו. מקץ, המשכנו במסלולנו האקראי, ובדרכי עקלתון וערמה הגענו לכיכר המרכזית.

שבנו אל הכיפה הגבישית, ושם נזף בי אבי כראוי לי, מזהירני לעולם לא לשוטט בעיר בלעדיו. מקץ, המשכנו במסלולנו האקראי, ובדרכי עקלתון וערמה הגענו לכיכר המרכזית.

*

בשונה משאר מקומות יישוב שבהם תיועד הכיכר לדוכני מזון ניידים ולרוכלים המצווחים על מרכולתם האקזוטית. האחד מוכר דוחן וקקאו מחוף השנהב, וחברו מציע לרכישה צעיפי משי מהודו המזרחית, כיכר זו שלנו היתה זרועה בּארוֹת-בּארוֹת. היתה שם בוודאי באר-מים. אך שאר הבורות היו מלאים בנפט, בִּדְבש, ביין ובתמרים ממולאים בשקדים.

במשך היום מצאו כל בני הכרך את מחייתם בשוטטם בכיכר הזו. בלילה, היה המקום נטוש.

על אף מאמציהם של בני העיר למלא את הבורות, רוב הבארות היו ריקות. 

בחלקם היו סולמות שהובילו, על פי שמועה טורדנית, לקטקומבות ומערות קבורה שנשתבחה בהם העיר.

השמועה גם טענה בתוקף שהשטח התת קרקעי של המטרופולין הזה גדול פי כמה מזה העליון. וכל כולו אינו אלא ככיסוי קדרה…

לכל באר נלוותה איזו תיבה, איזו סכנה, איזה מחיר.

ליד בור הנפט שכן דלי גדוש באבני אש. בור הדבש שרץ נחשים צִפְעוֹנִים. המים הפיקו הילה זרחנית מסתורית, ולגבי שוחת התמרים נהג אבי לומר שמוטב לא לטעום מהם. 

חצינו את הכיכר במהירות. ניחוח של עורות מְעֻבָּדִים במלח הִתַּמֵּר לפנינו, מה שמוכיח שחלפנו על פני סמטת הרצענים, והנה כבר הגענו למחוז חפצנו.

שדה בּוּר, שהשחת בו צמחה לגובה פראי.

השדה היה מוקף כולו בקשתות עצומות, חרבות ברובן. לבנים מנותצות ויתדות היו זרועות על פני השדרה הריקה.

נחלה עתיקה זו שייכת היתה למשפחה אמידה של אנשים קשי עורף, רעים וקמצנים. היא נפלה להם בירושה. במרכזה נצבה חווילה נֶאֱדָרָה, וגינות-ירק עִטְרוּהָ כמשכיות האזמרגד. הרכילות שסבבה בעיר טענה בתוקף שהמקום ננטש כאשר נתאספו כולם לחלוק בנכס. כל יורש ויורשת התעקשו לקבל את קומת הכניסה משום סיבה לא נודעת. המחלוקת הובילה לקרעים בלתי ניתנים לאיחוי, למספר גירושין מרעישים ואף למעשי רצח.

לבסוף קם יורש אחד, אלים במיוחד, ובקרדום חצב לעצמו נתח מהוגן מהמבנה.

משכך ראו, נטלו כולם קלשונים וכילפות ועקרו את הקומה התחתונה על יסודותיה. בעודם מכישים בקורנס נזדעזעה הטירה, וברעם צנחה על מקומה וקברה את כל מנתציה.

משכך ראו, נטלו כולם קלשונים וכילפות ועקרו את הקומה התחתונה על יסודותיה. בעודם מכישים בקורנס נזדעזעה הטירה, וברעם צנחה על מקומה וקברה את כל מנתציה.

מאז הפך השטח מנודה ומבודד, ושם, בין תלי הבלהות, היינו ישובים למרגלות גזוזטרה עתיקה ומפוסלת, רבת פנים ויצורים-מכונפים, ובונים מחדש את אחוזת המריבה. מקימים בניד ראש עמודי שיש נישאים, קירות תֶּמֶךְ, קשתות מרובות, שהן מסימני ההיכר של העיר. וכל המרבה לקשת הרי זה מקושט.

בהינף אצבע בנינו קירות, קמרונות, כוכים ומדרגות ספירליות מעצי מֵילָה וְאַשּׁוּחִית כְּחֻלָּה. שלפנו החוצה מרפסות שתחתיתן עשויה מבדולח, ובאצבעותינו פיתלנו מעקות מעוטרים מסגסוגת של זהב ופלטינה. בתוך הטירה שיבצנו חדרים מאבני גזית, וחדרים שבתוך חדרים, מעברים סודיים ונפתלים שמובילים לקיטונות נסתרים. גם שתלנו אבני חן, תרשיש ויהלום, והחווילה המְתֻּכֶּנֶת נצצה ובהקה באור זר.

לקראת סיום היה נדמה כי צְבא אדריכלים מטורף וחסר פורקן עבד באתר.

הגג כבר נחשב כקינוח סעודה ועמו השתעשענו במגוון דרכים שאין להגדירם אלא התעללות בלבנים.

הגג כלל אלמנטים גותיים כמו לבנים אדומות, שיפועים צרי מותן מן התקופה הוויקטוריאנית, וגילופים שמקורם בבניה הביזנטית-קיסרית.

רקענו ברגלינו וכך עיצבנו שורת ארובות אלכסוניות, גגונים וצריחים. כרכוב הקיף את כל הארמון הנהדר בדוגמא מורכבת כעין התחרה. שרטטנו אותו בעזרת אצבעות רגלינו בבוץ הלח שלמרגלותינו.

ברגע שסיימנו להקים לתחיה את האחוזה המקוללת, והמזרקה שוב עמדה על תלה, הפעם בצורה של נְחַשׁ מים נתעב למראה, צצו הפסילים. חִגְרִים ומדדים בשקט, זוחלים בינות לגבעולי השחת המְאַוְשֶׁשֶׁת, נצמדים ללבנים הישנות ומטפסים. עושים את דרכם דרך מבוכי הארובות ועיקולי הכרכובים, ונעמדים בתנוחות שלוות סביב סביב, שתומי עיניים וְאִלְּמִים.

ברגע שסיימנו להקים לתחיה את האחוזה המקוללת, והמזרקה שוב עמדה על תלה, הפעם בצורה של נְחַשׁ מים נתעב למראה, צצו הפסילים. חִגְרִים ומדדים בשקט, זוחלים בינות לגבעולי השחת המְאַוְשֶׁשֶׁת, נצמדים ללבנים הישנות ומטפסים.

“אלה הם פסלי בנאים,” הסביר אבי. “בנאים שנזקקו ליממות רבות ולמקדח ולפטיש כדי לחצוב אבנים. לא היה בכוחם לתקן משכן נאה כזה בקלות שכזאת. חסרים היו את הַתּוֹם ואת היושר. אנו מציבים אותם למול עינינו כדי שלא נשכח מאין באנו ולאן אנו שבים.”

כעת, משתם ונשלם הכל, התיישבנו שבעי יֶגַע ומסופקים על ספסל רחב ידיים והבטנו בעבודתנו. אינני יודע איזו רוח ביעתה אותי, אך הבטתי בארמון והוא רִצֵּד. אולי היה זה תעתוע של האור, אבל שוב לא מצאתי סיפוק במלאכתי.

לא לך יהיה, לחששה הטירה בקדרות. עמל שוא.

היא הפיקה שריקות עמומות ממרזביה וקרקשה בצינורותיה החלולים, מתעטפת בכרכוב התחרה שלה כְּבִצְעִיף אבלים.

השדה נשטף בצבע לבן חלבי. ירח אפרפר, פניו דומים לשק, הִגִּיהַּ את אוֹרוֹ. רוח סתו צוננת נשבה חרישית ומעשי איבדו את משמעותם. פתע פתאום תאווה עצומה, ילדותית, לא בשלה, החלה לנקר בקרבי.

אמרתי לנפשי, אמת, קל יותר להרוס מלבנות, אך בית בלה מִזֹּקֶן זה שבנינו כהרף עין, מי יצטער בשברונו?

פזלתי לעבר אבי שפִּטֵּם את מקטרתו במתינות הראויה. 

בביתנו הוא לא נהג לעשן, רק בגיחות הליליות הללו היה מתיר לעצמו מספר שאיפות מרוכזות. הוא לא יהיה מרוצה. יצר ההרס חייך וחבר לתאות המרד הַשּׁוֹבֵבָה. 

פרשתי את יָדַי למעלה, והחילותי מרפרף בקצות אצבעותי באוויר הלילה הצונן, מניע קורה ממקומה ולבנה ממעמדה. רֶסֶס אבק קלוש החל מבצבץ מבין כותלי הבית.

אבי המנומנם פקח עין אחת ענקית. משראה את מעשי הגיב באימה. “הפסק!” זעק. “מה אתה עושה, אתה הורס את כל מה שבנינו יחדו?!”

זה היה השלב שבו הפסקתי לשמוע אותו, כוח אפל הקיף את תודעתי. עמוד השיש שבאמצע האכסדרה קרס תחתיו. גזוזטרה נוספת נעקרה מתושבתה. חלונות ויטראז’ נוצצים התנפצו בקול רעם. קשת אבן ענקית נפלה בקול דממה דקה.

זה היה השלב שבו הפסקתי לשמוע אותו, כוח אפל הקיף את תודעתי. עמוד השיש שבאמצע האכסדרה קרס תחתיו. גזוזטרה נוספת נעקרה מתושבתה. חלונות ויטראז’ נוצצים התנפצו בקול רעם. קשת אבן ענקית נפלה בקול דממה דקה.

מתישהו בתוך כל המהומה ותמרות העשן חשתי בכוס של תה הנשפכת. הנוזל הניגר על גופי, קריאותיו הנזעמות של אבי, ומעל הכל, הבוקה והמבולקה ששררו במקום, מנעו ממני לחשוב בהגיון. מוחי טבל בערפל.

קפצתי את אגרופי בְּאוֹן, כל חלק שעוד נשאר שלם באחוזת המדון הזאת, התפוצץ לכמה ניצוצות.

כיסיתי את ראשי בידי, נתזים של אבן ופיסות שיש רחפו סביבי במין הילוך שהואט.

היה ניתן להניח שכעת הגיע תור הפסילים והשיקוצים לתרום את חלקם, או לכל הפחות שמהומת האיגיון תגרור לאזורנו אי אלו מחפשי קרבות או הולכי בטל.

אבל כשוך העשן והאבק המסמא, נתגלה קבר האחים העתיק. ומתוכו בקע ועלה מן קול נהי. צליל יחידני וחודר שבכה את כל המעשים הנעשים על פני האדמה.

פניתי לאחורי, דמעות בעיני הַסּוּמוֹת. “הו, אבי!” קראתי. אך איש לא השיב לי.

שום אדם לא נכח במקום. מצאתי את עצמי לבדי בין תלי החרבות, תוהה אם לכדה אותי העיר ברשתה ושוב לא אצא כדרך שנכנסתי.

*

אולי זו השעה לספר במה נודעה אימתה של העיר.

כשניסיתי להקים לי צריף קטן, צנוע, שיהא לי למחסה מפני רוחות ומפני שרב, לא נענו לי עוד הקורות הָעֲבֵשׁוֹת בקלות.

נאלצתי לשאת אותן בידי, גם ללוש לי טיט ותוכן לבנים, עד שעמדה שם בקתה קטנה, וגובהה כמחצית קומת אדם.

אמרתי, אשכב בלאט והחבא עד שתזרח החמה, אז אעשה את דרכי כמו בכניסתי, אעבור בין בארות הכיכר. אחצה את הסמטאות המוארות, ואמצא שער בחומה, או אבנה סולם ואשוב לביתי.

*

הנה בא הבוקר, ואני עשיתי כדעתי. פסעתי במהירות ברחובות חסרי תחושת הממשות בלי להביט לצדדים. יתכן גם כי דילגתי על פני נחש פֶּתֶן או שניים שרבצו על המרצפות הסדוקות.

החומה נגלתה לעיני, ושעריה פתוחים לרווחה. פסוע פסעתי בדרך המלך, שביל רחב שנכבש בידי שכמותי, מוביל לשער המרכזי. ובן כמה רגעים נצבתי מחוץ לעיר, על שפתה, מִשְׁתָּאֶה.

החומה נגלתה לעיני, ושעריה פתוחים לרווחה. פסוע פסעתי בדרך המלך, שביל רחב שנכבש בידי שכמותי, מוביל לשער המרכזי.

ובן כמה רגעים נצבתי מחוץ לעיר, על שפתה, מִשְׁתָּאֶה.

מגלה שהיא תלויה בין שמים לארץ, וכל כולה אינה אלא פיסת סלע המרחפת בין שמי הדמיון לקרקע המציאות.

אמרתי בלבבי, אחפור לי את דרכי בגופי ובציפורני, בחנית של גידים ובמכוש עשוי עצמות.

אך איככה וארד ארצה, מטה מטה למדור התחתונים. או איך אעלה מעלה לשמי השמים, אל העליונים.

הבנתי שאין לי שַׁבַּאי מלבדי, ועוד כמה דברים הבנתי על עצמי שאיני רשאי או רוצה לחלוק עמכם.

זהו סיפור המעשה, וסופו אינו גלוי לעיני, כי איכה ויימלט אדם מעצמו.

*

אבל כל שעה שישוב אני אצל אחת מגזוזטראות העיר הזאת, המקוללת, ומביט מעלה אל הכוכבים, או מטה אל השדות וכרי המרעה, לאחר יום נוסף של עבודה קשה, זאת ואחרת – קליית שקדים או קילוף תמרים והשלכתם לאחת מן הבארות, יכול אני עדיין לחוש מדי פעם, כשרוח צָפוֹן שולטת בכיפה, באותה צריבה עתיקה בלשוני.

…ואז יודע אני כי אינני חולם.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

12 תגובות

  1. כסופר ותיק ברצוני לשתף אתכם בתחושתי הגואה:
    אין שמחה גדולה יותר מהידיעה כי בעורגת הסופרים צומחים להם כותבים מחוננים ומוכשרים.
    כתיבתו החודרת של טיק מעבירה צמרמורת בגוו הקוראים, מלהיטה את הנפש ומעוררת את הלב.
    תקוותי כי פרי ביכורים זה יהווה קטליזטור לסיפורים נוספים לכרכים עבי כרס נוטפים מור ולבונה מיין הרקח.

  2. ניכר כי לכותב נפש הומיה, ומצליח בכשרון רב להעביר זאת לקוראים. נקווה כי ימשיך לפתח את כישרונו עוד ועוד…

  3. רמה גבוהה מאוד.
    הרבה זמן לא נתקלתי במילים ומשפטים יפים כל-כך, ניכר שהכותב השקיע מחשבה רבה ביצירה.
    אוהב מאוד את הסיגנון והרמה. תביאו עוד מזה…
    תודה לכם ולכותב המוכשר.

  4. קראתי מספר פעמים
    וטעמתי בכל פעם טעם חדש
    אשמח מאד לעוד מהמתוק המתוק הזה
    אגב גם השירים שלך מפעימים
    תמשיך להפתיע

  5. כתיבה משובחת מאד
    מרתק לקרוא
    מזכיר לי “ניחוח של פעם”…
    אשמח להמשך קריאה מיצירותיך המופלאות!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן