אולי, כך הסקתי לעצמי בזמן שעליתי את המדרגות לכיתה שלנו, אולי יש לאבא של נחמה בעיה, ואמא של נחמה צריכה לעזור לו. מסכנה, היא לא יכולה ללמוד שום דבר, או לעבוד ימים ארוכים. והיא צריכה לטפל כל הזמן בילדים ובאבא, במקום להיות עם הילדים רק חצי שבוע.
בערב כשביקשה מאבא שלה כסף לפס נחושת, הוא התפוצץ. הוא אף פעם לא נהנה שהיא מבקשת כסף. תמיד נזהרה לבקש רק מה שהיא חייבת. אבל הפעם זו היתה תאונה חזיתית.
“אני מפחדת שיש לנו בת,” בלעתי קצת רוק. לא יודעת מה התערבב בו שהוא היה מלוח קצת. “ושיגלו לי את זה, ואני לא אדע איך לומר לך.”
עמנואלה נכנסה אליהן בכיתה ח’. היו לה פנים שחומות מאורכות ואף דק ומחודד ועיני שקד דבשיות, וגבות דקות שהתעקלו בצורה משעשעת כשהיתה זועמת. היא היתה צוחקת ואז מתרגזת תוך רגע ותכף נרגעת וכולן חשבו שזה נורא מתוק.
אחר כך נוצר צונאמי אנושי קטן כשכל השאר הגיעו בערך ברגע שלפני הצלצול, והספיקו לכתר את המקום שלה ולשאול איך קוראים לה ומאיפה היא באה ולמה וכמה אחים יש לה. פתאום הפרטים הקטנים והלא חשובים האלו שמו אותה במרכז העניינים.
אבל היא רצתה להתחיל על נקי, בלי לסחוב דברים משומשים מקודם. להפוך לעצמה דף ביומן. לראות איך היא בלי כל האיקסים האדומים שמכערים את הדפים הקודמים. לשכתב לעצמה את ההיסטוריה.
ואחרי חודש של נסיעות תכופות אבא שלה אמר שהוא נגמר מזה. שהוא יהיה חייב להיות שם כל יום, לשקם את העסק, להגיע להסדר עם הבנקים, לתפעל את בית הדפוס כדי שיתחיל לכסות עלויות, ולהבטיח לסבא קיום בכבוד.
היא חשבה על כל הסיפורים של גדולי ישראל ששמעה בבית הספר, הם לא גנחו אפילו כשטרקו להם דלת של מכונית על האצבעות. אבל סבתא גנחה, בפנים מעוותות, בקול, בצורה מביכה.
והיא עדיין בוכה. ועדיין בחדר, והוא איכשהו שם, אתה. למרות שהשאירה אותו בסלון, בוחן את הלחי הרטובה. את הכרית. ואותה מגמגמת: אתה הורס לי. אתה עוד פעם הורס לי. עד מתי תהרוס לי.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’