נועה מסתכלת אלי בעיניים טובות ונותנת לי פתק למסור לביילא. היא בטח גם אומרת לי כמה מלים צידה לדרך, ואולי דוחפת לי לידיים עוגת שמרים אחת, אבל הכל מתערבל לי בראש, ואני מרגישה חנוקה, ונושמת לרווחה באמת רק כשאני מתיישבת על הדרגש שלי, והרכבת מתחילה לאט לאט לנוע
כל הפירורים הקטנים שחברו לתמונה של בית. ואמא שלה אז חייכה לפעמים. מאז שעברו היא מרגישה שהיא גרה עם אנשים זרים. כאן במקום החדש אמא שלה היתה כל הזמן שקטה והגבות שלה מורמות באלכסון כאילו היא שואלת את עצמה שאלות שאין עליהן תשובות
והנה, כשאני חושבת על זה, אני מגיעה למסקנה שסולם הערכים שלי הוא לא יהודי הארד קור. ונראה לי שהוא מעולם לא היה. ומה שחיפשתי, ומה שכמהתי אליו, ומה שרציתי שיקרה לי בחיים בכלל לא קשור ליהדות, שאיפות כמו של כולם. הייתי יכולה להיות כל אחת באותה מידה.
ברכה אמרה, תשלימי. אפשר להשלים. היא החזיקה ביד ערמת בגדים מקופלים ודחפה אותה לארון, סגרה אותו בדפיקה ואז הטתה את פניה לעבר רננה ואמרה, אל תוותרי על החיים שלך. שמעת? כמה שזה קשה, בסוף כל האופציות האחרות עוד יותר קשות.
צביקה גם היה פשוט מסביר לי את הסוגיות מתחילתן ועד סופן, כי בשבילו המהלכים הלוגיים הסבוכים היו כמו חיבור וחיסור לשמיניסט. ואני ישבתי שם ושקלתי ברצינות לתת לו לשאת אותי לאשה, כי כבר שכחתי איך זה כשמישהו אחר הוא המבוגר האחראי.
היא דיברה בלי כאב, כאילו סיפרה על חיים של מישהו אחר, או דקלמה תקציר של מלודרמה, שבו המטרה של כל משפט היא לגרום לך לומר ‘וואו’, ולא בהכרח להתקשר למה שהיה קודם או להתרחשות הבאה. זו דרך נהדרת להרוג סיפור טוב. אבל כשאלה החיים שלך… אז אולי אתה בוחר שלא יכאב.
אולי באמת אני כמעט ז”ל, אולי החלקתי על בננה איפשהו בטאמל וחטפתי זעזוע מוח, וכל ההזיה הזאת אינה אלא פרי מוחי הקודח שזורק חזיונות יהודיים אקראיים. זה יותר הגיוני מזה שהתגלגלתי איכשהו חצי לגור בתוך בית חב”ד בהודו ולכתוב מכתבים בטקסים חצי־שמאניים.
היא לא ילדה בת שבע שנואשת לאמא, לכל אמא שהיא. שירה הייתה בת שלוש עשרה כשהתייתמה, ושום אישה לא תמלא את מקומה של אמה לעולם. אני תמיד אהיה הנודניקית, זו שפרצה לה לחיים כדי להרוס אותם, לקחת את אבא שלה ולהעמיד פנים שיש לה משפחה שלמה ומאושרת.
מירי תמכה בה והיא קמה. הן ירדו אל הקומה הראשונה והצטרפו לארוחה, אפילו שהיא כבר אכלה מוקדם יותר. חלק מהבנות ישבו ליד השולחן וחלק התעסקו בהגשה. מישהי חתכה פרוסות לחם. הפליא אותה לראות שם בנות צעירות ממש. מתי הן הספיקו…?
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’