אולי שלמה בסופו של דבר לא יחזור. היא תשאר לבד והוא לא ישלם מזונות ואין לה עבודה כי היא עזבה אותה ברוב טמטום והיא תדרדר למצוקה וישלחו לה קצינת מבחן הביתה או איך שלא קוראים לתפקיד הזה שלוקח ילדים מהבית.
העינית של הדלת מוחשכת והיא שואלת מי זה. השכנה מלמעלה, זו חנה, אני אומרת. יש שקט ארוך. מאחורי העינית השקופה אני מרגישה כמו אובייקט זר בצלחת פטרי. בסוף מגיעה האבחנה. “לא יודעת מי את. לא מכירה אותך. לכי מפה או אני מתקשרת למשטרה.”
מעולם לא טרחה לקרוא את הכתובה והיא לא מצליחה להיזכר אפילו במשפט אחד מתוכה, אבל ברור ששלמה לא יכול ככה לקום וללכת. נישואים הם חוזה וחוזה מכבדים. גם אם לא רוצים. גם אם לא מתחשק
קוסמת רעה הפילה כישוף שינה על אנשי הארמון. גם כל החפצים התלפפו במשך השנים בשכבות אבק. כך הרגשתי עם כל התפאורה. חיכיתי מתי סוף סוף יבואו להעיר את הנסיכה. פחדתי שככה נראית ההתחלה של הסוף.
השמש הזורחת נעלמה והכל מסביב חשוך. רינה מגישה לה מים. היא שותה בלי לברך. מתבוננת בבקבוק כמו מבחינה בו לראשונה. ממלמלת ושותה שוב. רוצה לשאול את רינה מה קרה שהיא באה. למה דווקא עכשו. תוהה מי מבין שתיהן הוזה, היא או רינה. סיפור אחד הרי חייב להיות נכון.
אולי זה מה שקורה כשאת מבודדת מהחיים. את קמה בבוקר ואף אחד לא אומר לך בוקר טוב. אף אחד לא שואל איך ישנת. את אוכלת לבד. אין מישהו שאת יכולה להגיד לו תעביר לי את המלח. לשאול אם האוכל לא יצא מדי חריף.
אל תבכי עכשו. אל תבכי. אל תבכי. אל תבכי. תחזיקי חזק. תבלעי את הדמעות. תחשבי על משהו. תחשבי על שלמה. מנסה להכתיב לזרם התודעה מחשבות מאפקות בכי. פוקדת על הנהר הגואה בה לרדת מפלס.
ממה את מתרגשת? זו השאלה הראשונה שאני מחפשת עליה תשובה. הרי מהפעם הראשונה שראית אותה יכולת לדעת שהיא לא למדה יסודי אצל שרה שנירר. גם בלי שהיא תספר ידעת שהיא לא שומרת שבת. ראית אותה יוצאת מהמכונית, מחללת שבת מול העיניים שלך
ואז רינה הפסיקה להיות רלוונטית והיא לא הצליחה למחוק שום דבר ורינה המשיכה הלאה והשאירה אותה מאחור והכתובת על הקיר היתה מטרידה אותה בלילות. והיא לא מצאה לא דרך אחורה ולא קדימה.
הצטרף לניוזלטר שלנו: