אני מכריחה את עצמי לא להרים גבה. לא מתאים ליוסף חיים לא לדאוג יותר לשמור על הצוות מעודכן. אבל אני נזהרת לא לומר מילה. רק זה חסר לי שהוא ייקח את זה כהוכחה נוספת לכך שהוא צריך יותר עזרה ממני, לא פחות.
“אני רצינית, ממה אתה פוחד? יש אברכים שרוכבים על אופניים, זה לא כזה חריג. והם נוסעים כל כך מהר שאנשים לא מספיקים לחשוב עליהם כלום.”
“זה נכון,” הסכים מאיר. “אבל לא אברכים בסגנון שלי, או לפחות… בסגנון שאני רוצה להיראות.”
משכתי בכתפי. לא יכולתי לתת לו יותר מזה.
לא נראיתי כלה. לא היתה לי השמלה הנכונה ולא החיוך הנכון. הייתי… עוד אישה אחת. כמו כל האורחות. אישה שמתאימה למאיר.
אופס. “אולי הייתי צריכה להתחיל לרצות כבר אז,” אני אומרת, שופכת מים על הרצפה בתנועה נמרצת מדי. טיפות ניתזות על השרוולים שלי. “אולי אז הייתי לוקחת ללב קצת פחות את כל הסיפור של החיידר.”
“הוא אשכרה משאיר אותנו בלי מלמד לכיתה א’ והוא חושב לפצות על זה בכמה קשקושים ושוקולדים?” הנה הוא שוב, הכעס שמבעבע בי לעתים קרובות מדי לאחרונה.
הוא התבטא ברגש עז כזה שגרם לי סחרחורת. לרגעים היתה לי תחושה שהוא כותב למישהי אחרת, שווה ומיוחדת בהרבה ממני, ורגע אחר כך הלמו המילים הבאות בלבי – מדויקות ונכונות בדיוק לי.
לא הצלחתי להבין אותי כשקראתי אותו. הייתי מישהי אחרת לגמרי, אולי אותה בחורה שהוא התכוון לכתוב לה.
סוג של קהות חושים מציף אותי. שיסגר החיידר השני. שלא ייסגר. שיעזבו הורים. שיחזרו. לפחות ברגע הנוכחי הזה, בין התשישות והכרבולית ופאי הלימון, אני מספרת לעצמי שלא ממש אכפת לי.
עכשו הוא שלף אותו בסקרנות מהקופסה המוארכת, ובחן בפנים אטומות את הרצועה העשויה חוליות של גזע עץ אקליפטוס מנומר בגוונים שונים של חום.
האינטואיציה שלי לא טעתה. אבל ידעתי היטב שהפזיזות עלולה לגרום לי לומר משהו שאצטער עליו. שאם לא אתאפק, בסוף הפגישה ארוץ לגילי ואומר לה בדיוק מה שעובר לי בראש.
הייתי חייבת לבדוק לפני כן שגם השכל הישר חושב כמוני.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’