אני קצת חלוקה על ההגדרה של חסד של אמת, ולא רק עליה. בעצם, אני ממש מקווה שלא מדובר פה בסיפור של חסד של אמת, ושכולם בריאים וקיימים וחזקים ומסוגלים לומר תודה. לא בשבילי, כמובן, אלא בשבילם. אני גם מקווה מאוד שהתיאורים שלה על המשפחה הקורסת לא נכונים, או לפחות לא קורים רק בגלל בעיות שלום הבית שלהם.
אבל גיטי כבר לא היתה שם, לא טרחה לחכות לשמוע את כתב ההגנה על החברה המקולקלת שלה. המשיכה אל החבורה שלה, וחלקה אתן כמה מילים, והן סובבו את הראש אינסטינקטיבית לעבר רננה, וכשראו שהבחינה בהן הפנו מיד את הראש חזרה.
אולי אני מכורה לנתי? אולי אני בכלל צריכה לעבור קורס גמילה ממנו? המחשבה הזו מצחיקה אותי עד מאוד. נוח לי להרהר בה, למרות שאני מבינה שהתמכרות היא דבר רע, ולמרות שראיתי לאחרונה עד כמה הטיפול בה כואב, עמוק וקשה.
לא, זה לא לאכול בשוק. היא יושבת עם חברה ליד שלחן של מזנון. וחוץ מזה, מה ההבדל בין לשתות אייס קפה בקשית לבין ללגום מים מבקבוק? היא פשוט לא מכירה את החויה הזו. אף פעם לא היו לה חברות לשבת אתן ולחלוק אייס קפה.
“לא, ליבי’לי,” אבא חייך כמו מישהו שגילה סוד ולא מגלה שגילה אותו. “אני רוצה להפסיק לעשן. וכשמישהו מפסיק לעשן, כואב לו הראש ויש לו סחרחורת והוא עצבני. בגלל זה,” הוא לחש לי באוזן, “בגלל זה לא רציתי שתבואו. פחדתי שלא תהיה לי סבלנות. לא זכרתי כמה סבלנות אתם מביאים כשאתם מגיעים.”
חבל שהיא לא לומדת אתה באותה כיתה. זה היה משנה את המצב שלה לגמרי. איך היתה רוצה שיראו אותן יחד. שיעברו בנות מהכיתה שלה ויראו שיש לה חברה. ולא סתם חברה, אלא מישהי כמו פליאה, שגדולה עליה בכמה מספרים.
בשבוע הבא אני אלך לרונית, ואדבר איתה על זה. אולי חבל שלא עשיתי את זה היום. מצד שני, עד עכשיו בכלל לא הייתי פנויה רגשית לחשוב על הדברים האלה. הנה, קצת זמן עם עצמי, ואני יכולה להתחיל לחשוב על הגשמה עצמית. בדיוק זו הסיבה שאני צריכה לעשות את זה כל שבוע, למשך חצי שבוע. גם לי מגיע, נכון?
מה היא תגיד בבית? תצטרך להמציא שבקיץ הן מסיימות בשישי יותר מאוחר. ושמרכז העיר היה פקוק. ערמות של שקרים. כל שקר גורר עוד עשרה שצריכים לחפות עליו. שרק תחזיק ראש ולא תשכח את כל ההמצאות שלה. שלא תילכד בעצמה בקורי העכביש שהיא טווה.
כשאני מתעוררת עדיין לא ממש אור, ושברירי חלומות מתערבלים לי. הייתי בחתונה, לבשתי את שמלת הכלה וחיפשתי חתן. נראה לי שלא מצאתי, אבל אולי סתם כי התעוררתי מוקדם מדי. אולי כן מצאתי את נתי.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’