סיפורים בהמשכים

מגנט רב עוצמה פועל עליה. היא רוצה להבין איך זה עובד. אם זה עובד. אולי זה הכל תעתוע. אולי הכל מתוזמן. בית הרב פרידלר הוא התיאטרון העירוני והם צופים במחזה הכי טוב בעיר.

הפעם אני לא מוותרת. יש לי סיבה טובה. דניאל מצטרף ליציאה שלנו, מתרגש לנסוע באוטובוס. בדרך אני מסבירה לה מה צריך לעשות. עוברים את החנות של אליהו. מקצה הרחוב אני מראה לה את המקום של ז’ולייט.
“אנחנו כמו חבורה סודית בהחלט,” רחלי אומרת. מרגע לרגע היא נכנסת יותר לתפקיד.

אין לה כוח לפתוח את הלב ואז לשמוע הסברים או להתאכזב שהוא לא אומר שום דבר. אסור לה להתבלבל מקפה אחד וכמה שורות חיפוש. היא והוא בבעיה קשה. אולי הם לא צריכים לא יועץ ולא מטפל. אולי הם צריכים עורך דין.

עכשו אני מזכירה לה נשכחות. מספרת איך שמנו את כל מה שעשתה בתיק, מראה את הדף שכתבנו ביחד, בעברית ובערבית, על כל תכשיט. הלכנו לז’ולייט אבל לא הספקנו להגיע. עברנו דרך אליהו, התעכבנו אצלו. איך טעיתי לחשוב שהפנים שלה ילכו ויתבהרו עם כל מילה שאומר? אני רואה איך היא תופסת את הראש בשתי ידיים.

היא אמרה לו שהיא מצטערת. נכון שאי אפשר להמשיך לסובב את הילדות בכחש, אבל היא לא רואה איך הם מנהלים אתן שיחת ‘זה לא אתן זה אנחנו’ או אומרים ‘החלטנו ביחד לגור בנפרד’ וכל שאר פניני הלשון ותעתועי הסמנטיקה שהציע היועץ. שלמה במפתיע הסכים אתה, גם הוא לא רואה איך.

פחדתי, אני מבינה את זה עכשו, שלא יהיה לי מה להגיד, שלא יהיו לי מילים מנחמות, משהו חכם לומר. להציע פתרון, אפילו חלקי. שאני אעמוד מול הסיפור הכואב בידיים ריקות. אולי גם אמא מרגישה שאין לה מה לתת.

פתיל דק ניצת בה, מתחיל לבעור במרכז המצח ומפזר חום לכל עבר. אופי מגזימה. קצת מקסימה והרבה מגזימה. ומילא היתה רק מגזימה. הקסם הזה שמהלך עליה, ממסך את החריגות. מעשן את המציאות ומעוות אותה. משהו פה לא הגיוני.

החלטתי להתעלם, להמשיך בכיוון חיובי, כאילו לא הבנתי כלום. אמרתי לה את המילים השחוקות, הצפויות, “זה לא עניין של צריכה, רציתי לקנות.”

ורק אז, בדרך חזור, היא שמה לב.
האוויר נעמד סביבה. היא מעמידה אותו גם בתוכה. סורקת. בודקת. אופי מזמזמת שיר לא מזוהה. הכלאה של אם אתה מאמין שיכולים לתקן ושל אם אין אני לי מי לי.

אין לי בחילה, היא אומרת לאופי.