סיפורים בהמשכים

החום מטפס אל המצח. אולי היא חולה? זה רעיון טוב. כדאי לה לחלות במחלה קשה ולגסוס ולמות. ככה שלמה ישמע בשבעה כמה מיוחדת היא היתה ויצטער שוויתר עליה. השם בבקשה תחלה אותי, קח אותי. תלמד אותו לקח.

“כן. אתה לא יכול פשוט לתת לדברים כאלה לקרות. אתה צריך לשמור עלי. עלינו. אתה מבין מה זה אומר? מה הולך לקרות שם, אצל הרופא המומחה הזה? אמא שלי תמות במקום, וגם תהרוג אותי.” כל התרחישים האיומים שרצו בתוכי בשנתיים האחרונות קבלו פתאום צורה, מפלצתית.

היא רוצה להתקשר אליו. שידע. שיבין. אבל אין קליטה, ועד שתהיה היא כבר לא תרצה. וגם אם היתה, היתה מתקשרת ואז שותקת. ואז שואלת מה נשמע. ומבקשת לדבר עם הילדות. ולא אומרת כלום. כי היא לא יודעת איך אומרים את עצמך למישהו שהפנים אותך אחרת. שלא מכיר אותך מדברת. שלא מכיר אותך.

אחר כך התעלמנו לנו בכיף משני הנושאים. הוא קרא עיתון, ואני נחתי על הספה, עושה את עצמי קוראת ספר על חשיבה לא רציונלית. ההתעלמות שלנו החזיקה מעמד עד שהוא יצא מהבית, משאיר את העיתון נטוש לרגלי הספה. בדלת, אחרי שנישק את המזוזה הוא אמר לי מהר-מהר ובשקט-בשקט: “אבל תעני לה תשובה בקרוב כי – – -“

שלמה היה שואל מיד מה קרה, למה את בוכה. מציע שוקולד, מים. רינה לא שואלת כלום. לא מדובבת ולא מנסה להרגיע. רק הכתפיים שלה מתרוממות קצת והיא אומרת, תבכי שרינה, תבכי את כל מה שיש לך לבכות. אולי גם רינה בקרה אצל הרב פרידלר. אולי גם אותה הרבנית לימדה שבכי בוכים.

החבר שלידו הפנט אותי. הוא פיזז, חליפתו הפתוחה מתנופפת לצדדים, הפנים שלו מאירות. התזמורת הרעימה “וטהר לבנו, לעבדך באמת”. הוא קפץ עם כולם, שר את המילים בעיניים עצומות. ראו שהוא ממש חושב עליהן. בהיתי בו כמה שניות, מקרין טוב, עד שהתעשתתי והסטתי את המבט אל הבחור הנכון.

שלמה בטח היה אומר שהיא מייצרת אין מיש. היא זוכרת את הזעזוע שלו כששיתפה אותו באחד החלומות. אמר לה, ברית כרותה לשפתיים. אסור לדבר ככה. חלמא טבא חזית. חלמא טבא חזית. לא השכיל להבין שלא להטבת חלום היא זקוקה אלא להטבת המציאות.

“את יודעת, דבור?” הוא אמר כשפתח את דלת הזכוכית, מחכה שאצא. “חבל שלא הכרתי אותך לפני שהכרתי אותך, לא הייתי נותן לאף אחד לעשות לך משהו רע.”

בתחילה הצעתי לו לעשות סיבוב, לראות קצת את השכונה, ולהגיע אל הבניין מכיוון אחר. אחרי שהוא מיצה את חווית “הר נוף מזוית שלא הכרת” נאלצתי להגיד לו: אני לא מסוגלת ללכת ברחוב הזה. נקודה. הוא הרים גבה, אבל ברשימת הרגישויות שלי שסיבכו את חייו – הסיבוב הרגלי הנוסף באמת היה זניח.