ארבע שעות אחרי אני אורזת את תשרי אתי ועולה על מונית שלוקחת אותי לשדה התעופה. במקום הפרידה הטקסית שחיכיתי לה ושמתוך היכרות עם עצמי היתה אמורה להיות שם, האריזות והסגירות והנסיעה עוברות עלי בעננה מעורפלת, כי אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על אביתר ועל האם יסכים לראות אותי אי פעם שוב.
“אין להם יותר מדי כסף והבנתי שהאמא לא יכולה לעבוד בגלל איזו נכות, וקצת קשה לה לתפקד בבית. אבל הם אנשים מצוינים, הבית מתנהל יוצא מן הכלל והבחור טוב מאד! כולם אומרים שהוא בסדר גמור, מותק של בחור!”
“אז מה שלומך?” הוא שואל. אני מתלבטת לרגע מה לענות. מצוין, ברור, מה יכול להיות שלומי בסיטואציה הבנאלית לגמרי והיומיומית הזאת. בסוף היו גביניות במאפיה ואכלתי אחת ועכשו אני מצטערת על כך עד עמקי נשמתי.
“יואו, אני חופרת…” היא התנשמה והסתכלה על השמיים בחיוך שחבל שראובן הפסיד. “בטח נמאס לך לשמוע אותי, אה? אבל גם את תהיי ככה, מבטיחה לך!”
פייגי דיברה עם המשפיע שלו. עם מי מצוות הישיבה שהגיע גם הוא לתשרי. עם חברים שלמדו אתו. עם אשתו של אחד הרבנים שהיתה מארחת את הבחורים הרבה לסעודות שבת. כל זה נעשה ברצינות תהומית ומדוקדקת, כאילו לא הייתי נפגשת אתו גם אם היה מסתבר שהוא סוכן של אל קעידה או שודד בנקים למחייתו.
מה יצא לנפגעות מהעונש שקיבל רובי? מה דעת תורה בנושא הסגרת פוגעים למשטרה? איך אפשר לצפות מילדה שנפגעה לעמוד מול הפוגע ולהעיד? על כך ועוד, במדור סיכום מיוחד
אני מוכנה לכאוב, אני אומרת לנרות המרצדים, אני מוכנה לקחת את הסיכון לאבד. אני מוכנה למה שצריך ובלבד שאזכה להגיד לו את כל מה שהיה לי להגיד לו, ועוד המון דברים אחרים. ולשבת לידו ולנשום את האוויר שהוא נושם יום אחרי יום אחרי יום.
אני מנסה להבין מה היא בדיוק אומרת, אבל אני רואה שההורים שלה כבר הבינו. מלכה מרימה יד רועדת ומכסה את פיה, וחמי מחוויר כמו סיד. הוא מתכונן לקום, אבל בסוף מתחרט ונשאר לשבת. כאילו ברגע אחד אזל לו הכח. כשהקול של שרה’לה עולה שוב, הוא תובעני ומאשים.
אני מציצה עליה מבין חרכי האצבעות. בטח שהציעו לה שידוך. כזאת יפה וחלומית הילדה הזאת. אי אפשר להפסיק להסתכל עליה. שום לאות אין בה, שום היסטוריה לא חקוקה בפנים.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’