סיפורים בהמשכים

אביבה רמתי לא התבלבלה. אפילו לא לשבריר. היא אמרה, אכן ואכן. צעירה נפלאה שסירבה להמליץ ללקוחותיה על ספרים שלא תואמים את ערכיה פגשה בספרי הנפלא וחסר היח”צ ובינגו, מה שצריך לקרות קרה. הצעתי לה להמליץ על הספר שלי כי ידעתי שהוא יעמוד בסטנדרטים המחמירים שלה. היקום הפגיש אותנו במקום הנכון ובזמן הנכון.

למחרת התיישבתי ליד אבא באוטו הלבן שלנו. לא האוטו שאתה מכיר, הוורסו, וזה היה לפני שהכרתי אותך, אז זיהיתי מכוניות רק לפי הצבע. זאת היתה אחת הפעמים היחידות שישבתי במושב הקדמי במכונית, זה היה כיף. זאת היתה אחת הפעמים היחידות שהייתי עם אבא לבד. זה היה מוזר.

“תעשי מה שאת רוצה. אבל אני אומרת לך – תזהרי עם הדיבורים בנושא. אפילו עם אמא שלך. אני לא בטוחה שהיא יכולה להבין מה המשמעות של התפתחות מקצועית ולתמוך בך בצעד הזה.” ככה, בלי למצמץ, היא קראה בשמו של הצל שעשה אתנו את כל ההליכה הזאת.

מינה לא שאלה את בעלה למה הוא לא סומך עליה. עברה הלאה וזהו.
אמרתי לה, מינה, זה הבן זוג שלך! איך זה שאת לא שואלת אותו?
ומינה אמרה, דבר ראשון זה בעלי. ודבר שני, אין לי מה לשאול. הוא צודק. אני לא אדע לחנך אותם לבד.

מינה אומרת שיופי הוא בעיני המתבונן. אני אומרת שזה משפט של מכוערים. מינה אומרת שהיופי הפנימי חשוב יותר. אני אומרת שזה משפט של יפים. דניאל אומרת שיופי שאנחנו קיימות, ככה לא משעמם והייאוש נעשה יותר נוח.

כשהיד שלי על המפתח שלוימי חוזר אלי. אני מספרת לו כמה גיבורה אני, ואיך הצלחתי להגיע עד לדלת, והנה אני פותחת אותה ומרימה את החשמל והצעקה שלו “לא!!!” גורמת לי להפסיק לנשום, קונקרטית וסימבולית.

מינה כל כך הצטערה בשבילי. לא הבינה איך אפשר לחיות ככה. אין שמחה כהתרת הספקות. עשה לך רב והסתלק מן הספק. אמרתי לה, טוב בסדר. זה לגברים מה שאמרת. לא כתוב עשי לך רבנית. זה כל כך הצחיק אותה. לא כל כך הבנתי למה אבל היה נחמד לראות אותה צוחקת

“דבורה,” היא יישרה אלי מבט ארוך וקשה. מצמצתי, העיניים התחילו לצרוב לי. “שלא תעזי לשאול אף אחד מה פירוש המילה הזאת, ובטח לא להגיד ששמעת אותה ממני. תבטיחי לי.”

הבטחתי לה.

אין לי בעיה להרפות מדברים. אני לא אמא שלי. אבל כשאני לא מבינה משהו אני לא עוזבת אותו. בחיים שלי לא שמעתי טיעון כזה. שמעתי, משעמם. שמעתי, לא אמין. שמעתי, רדוד. דל. צעקני. מלודרמטי. אבל נקי? ממתי ספר צריך להיות נקי? מה הוא, חדר במלון?