אחרי שליבי ישנה במצעי מיקי מאוס על המיטה שלה והיא יושבת על הספה בסלון, בשקט, הדבר היחיד שהיא רוצה הוא לדפוק את הראש בקיר. כמה תכננה את היום הראשון ואת הקניות שיעשו יחד. חשבה שתתן לה לבחור בכיף ותיהנה אתה בנסיעות, ובסוף כל דבר הוציא אותה מדעתה.
אמרתי לו שכרמית תפטר אותי אם הוא ימשיך להתנהג כמו גבר פרימיטיבי. גם נשים בהריון חשופות לפיטורין במצבים מסוימים. והוא אמר, זועם: “שתפטר. אולי ככה תפסיקי להשתמש במושגים לא משלנו, תיזכרי לאן את שייכת”.
לבשתי את האפודה עם הפסים הכחולים. החלפתי עגילים. סירקתי פאה. לתוך הרוכסן הפנימי של התיק דחפתי שפתון.
היא שוקעת עוד יותר אל תוך הספה, אולי פשוט תיבלע כאן וזהו, ואיש לא ידע שהיתה ואיננה. יבואו וישבו כאן על הספה הזו אנשים, ונשים, וילדים וזוגות. תינוקות יורדמו כאן, על הספה שתכיל את נציב המלח שלה עד עולם.
לא רציתי לחיות כמו אבא ואמא. רציתי בית אחר. רגיל. רציתי בית שיש בו אבא אברך. אבא הסתובב בחולצות תכלת ופסים.
תבואי אתי, יש אחת, בעלת מסעדה בדרום שמכינה לי כל פעם שאני נמצאת שם מאכלים בצבע אדום, אפילו פסטה אדומה הם מכינים לכבודי, היא מצחקקת. נמצא מה הצבע שלך ותתחילי לחיות אותו גם כן.
כשנפגשנו, זה היה אחד הדברים שגרמו לי לרצות כל כך את השידוך. הוא היה הבחור הראשון שדיבר על זה בכלל, על המשפחה שהוא רוצה. המון ילדים.
חשבה לחזור כדי שתהיה לה לוויה נורמלית, בסוף חשבה שאולי זה מטופש להתחתן כדי שיהיו אנשים בלוויה שלך. מילא להתחתן בשביל שמלת כלה או חתונה. בשביל ילדים או עצמאות. אבל בשביל לוויה?
כבר לפני שבוע חנוך ביקש שאכנס לבית מרקחת. בכל יום חזרתי הביתה עם תירוץ אחר. היה תור. הייתי עייפה. שכחתי את כרטיס האשראי. הילדות חיכו לי. שבת לא מחכה. ונמאס לו. אתמול בערב התפוצצנו לגמרי. הוא אמר, מרוגז, שיצאו לו מכל החורים הסיפורים שלי. שלפחות אהיה אמיצה מספיק להגיד שאני לא רוצה לקנות את הבדיקה.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’