חודשיים לפני שמלאו לי אחת עשרה, אולי חודש, הזמן מיטשטש כשאני מנסה לתפוס אותו, התעוררתי מחלום רע. שכחתי אותו בשנייה שהתעוררתי. בכל זאת ידעתי שהוא היה רע. הרגשתי רע. ליבי השתולל. כשנגעתי ברקותיי, הן היו דביקות. ואז שמעתי רחש.
אנחנו פוסעים לאורך מה ששלוימי אומר שהוא נחל הגעתון. בחורף זורמים בו מים, הוא מבטיח לי, לפעמים הוא אפילו עולה על גדותיו. כרגע הוא נראה כמו שאני מרגישה, מרוקן ועלוב.
“הוא החטיף לה”, דם טיפס מצווארי אל רקותי, הלם בראשי כמו קורנס. “לשאול ‘למה’ זה לומר שמותר לדבר הזה לקרות, לפעמים, אם הנסיבות מצדיקות. ואסור לו. אסור לו. אין נסיבות מקלות. אסור זה אסור.”
בשבועות האחרונים הייתי עסוקה במחשבות על אהבה ושנאה. נעמה אמרה שאלה לא רגשות מנוגדים, אלא קרובים מאד. שההפך של שניהם הוא אדישות. ששנאה יכולה להתחפש לאהבה, ולהפך. שהן יכולות להתחלף ברגע אחד. את העובדה הזאת ידעתי בעצמי.
“יש זום הלילה”, אמרתי לחנוך בצהריים, אחרי שתמו שידוריו על הבלגן והבנות הרבות. “אני מוכרחה להשתתף בו. זאת השתלמות לכל העובדות בכל הסניפים. תהיה בדיקת נוכחות”.
מינה אמרה, מחר בזמן הזה אנשים ינפנפו על מנגלים ולא יזכרו אותנו. אני אמרתי, את ממש רוצה שישכחו ממך. ומינה אמרה, אני רוצה את השקט שלי בחזרה. ואני אמרתי, אל תדאגי מינה. רוב המדליקים חוזרים לאלמוניות שלהם אחרי הטקס.
“זה מזעזע מה שקורה בעולם. ככה זה כשאין הלכה ויראת שמים, כל המוסר הכי בסיסי מתפורר.” שבי המשיכה לערוך במרץ, לא עוצרת לרגע.
הסיבוב התארך כי אמא שלי הקפידה לעדכן כל יצור עם דופק שהבת שלה מדליקה משואה ולבקש שינחשו איך קוראים לבת הזו שלה ולחכות בסבלנות של פנסיונרים לכישלונם ולספר בתרועה ולשלוף את ספח תעודת הזהות כדי להוכיח
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’
