היא תמיד היתה דמות קצת קומית, קצת טראגית, והיה קשה בכל רגע נתון להחליט לאיזה מהקטבים הללו היא נוטה יותר. היתה מעירה אותנו בבקרים בחצאי אופרטות טרופות מעברה הרחוק, מתחילה ואז משתתקת כשנזכרה איפה בדיוק היא נמצאת.
כשהיתה קטנה, אמא היתה יושבת לידה, משדלת אותה להכניס לפה כפית ועוד כפית. מתוך חום היה נדמה לה שמפלצות היו באות לטרוף אותה. ואמא היתה אומרת לה שהן לא כאן. שהיא גרשה אותן. ושאם היא תאכל הכל הן יראו כמה שהיא חזקה ולא יחזרו. והיא האמינה לה והתאמצה לגמור הכל.
רגש אוקיאני הוא תחושה של התמזגות עם משהו נצחי ואינסופי, כמו אוקיאנוס. רגע של חסד עליון, שבו הכל נראה שהוא בדיוק כפי שהוא צריך להיות. חוויה ראשונית של נגיעה במשהו שמעבר למציאות הגשמית.
קר לה. ואין לה מה לשים על עצמה. אם רק היתה לה איזו שמיכת פלנל, או אפילו סתם פשמינה… ירושלים קרה בלילות. לבשה את הבגדים שלה על הכתונת. מחר תקנה איזו שמיכת פלנל קטנה. משהו שיעטוף אותה אבל לא יתפוס הרבה מקום. זה יספיק לה. כבר לא קר כל כך בלילות.
הכל יבש כל כך, ואני מוצאת את עצמי מזמזמת מנגינה שקטה. רק אחרי שנתי מגניב אלי מבט מתפלא, ואני משתתקת, אני קולטת שזו מנגינת חופה.
כל הבנות היו באות לבית הכנסת במחלצות, בוורוד ותכלת ושחור־לבן וזהב, ורק היא עמדה שם בשמלת תחרה עלובה שכבר הצהיבה וכבשה את הפנים בסידור. לבן זה לשנה טובה. אבל דוקא השנים שלה היו לא טובות, וכל הבנות שלבשו שחור הצליחו לא רע.
כמה סיכויים יש שהיא לא תקבל אותי בגלל הווידוי הזה שלי? אסור לה לשאול בראיון עבודה על מצבי המשפחתי, בדיוק כדי שלא תוכל לדחות אותי בגללו. והנה אני, ברוב טיפשותי, סיפקתי לה כך בקלות את הסיבה לומר לי לא.
תכף היא תשמע את החיוך בקול. את ה’רננה!’ היוצא מגדרו. רק שהיא לא תתפרץ בבכי בטלפון. למה לא התקשרה קודם? היתה צריכה להתקשר מזמן. אולי היתה למורה מטי איזו עצה בשבילה.
הלב שלי מתעקש לרחם על נתי. כשאני נזכרת במילים שעורכת הדין שלו כתבה, אני רואה מולי את פניו החיוורות, את המלמול הלחוץ שלו כשקרא את המכתב של עורך דין אמזלג. אני מנסה לדחוק את המילים המשתלחות כלפי, כלפי הדרישות הלא הוגנות שלי, ההתנהגות שלי. אני מתאמצת לא להיזכר בכל נבואות הזעם שהיא תיארה שם.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’