סיפורים בהמשכים

מינה ברגר לא התכוונה – פרק א’

בעלה הסכים אתה. אחרי שני משפטים הוא כבר הסכים אתה. ניסה לחסוך מעצמו את המשך הנאום החוצב אבל היא הפליגה בו עד אשר השתכנעה גם היא בצדקתו. בצדקתה. רק אז היתה פנויה להטות אוזן לתמיכתו הבלתי מסויגת.

המשך קריאה

ראויה – פרק י”ז

בבוקר שלוימי היה זעוף באופן שלא הכרתי, זה היה אימתני. התלבטתי אם לדבר אתו או פשוט לעשות את עצמי ישנה עדיין, אבל הוא פתר לי את ההתלבטות. לקח מגבת, טלית ותפילין, ויצא מהבית בלי להגיד שלום, או לשאול איך ישנתי, או להבטיח שיהיה בסדר.

המשך קריאה

ראויה – פרק ט”ז

יש לנו שישים שניות של חסד. הם מגלגלים ביניהם כמה מילים של חולין וכמה של קודש, ואז אבא שלו אומר: “אני צריך להראות לך את זה בפנים, לך תביא מנחת-חינוך מהספריה.”. אנחנו קופאים ביחד, “אני אביא עוד מעט, אבא. אי אפשר לגשת עכשיו לסלון.” הטון שלו זהיר, מתוח בקצוות כמו סדין, עומד להקרע.

המשך קריאה

ראויה – פרק ט”ו

אני לא מספרת לו שוב שאמא התקשרה. לא מגלה לו שהיא שאלה אם יש חדש, מה קורה אתנו. אם עשינו מה שהרופא אמר ואיך הדברים מתקדמים. לא מספרת לו על הכעס שלה כשניסיתי להתחמק.

המשך קריאה

שתי בירות – פרק סיום

ההיכרות המוקדמת מונחת פתאום ביניהם, ובתנועה מתואמת הם מהדקים מעילים מפני הקור. רחוק למטה בתים מבליחים. משפחות זורקות אור. עיר מנצנצת בחושך. האם יש סיכוי לשינוי. האם אנשים משתנים. אם לא, הרי אין להם סיכוי. אם כן, מה יבטיח שלא יחול בעתיד שינוי לרעה.

המשך קריאה

ראויה – פרק י”ד

התכנית שלי היתה אמורה להיות בלילה, אחרי מסלול הליכה ופארק וארוחת ערב וחידון. את המסלול עוד הלכתי כרגיל, מדברת עם החברות, מתלוננת על האורך. בפארק כבר ישבתי בצד, מתקני החבלים עשו לי בחילה. רציתי שהזמן יעמוד מלכת, רציתי שהוא יעוף.

המשך קריאה

שתי בירות – פרק ס”א

השעות זוחלות, מפזרות בה מתח שתי וערב. המסך שבראשה עייף מתסריטים ותרחישי שיחות. שולמית נכנסת ושואלת לפשר הפוגרום. היא אומרת, יש לי פגישה חשובה ואני לא יודעת מה ללבוש. שולמית מבררת אם זו פגישת עבודה או פגישה חברית. היא תוהה מתי הפכה ילדתה נערה ואין לה תשובה. זוגיות היא עבודה. היא גם חברות. איך לובשים גם וגם.

המשך קריאה

ראויה – פרק י”ג

שלוימי הסתכל עלי, נראה כאילו מישהו חבט בראשו עם הבקבוק-מיקרופון שלי. “את? המצאת שיר? השתוללת ושרת אותו עם חברה? בחיים לא שמעתי אותך שרה.” חייכתי אליו חיוך קטן, אבל חיוך. “חכה, עוד לא שמעת כלום.”

המשך קריאה

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן