“ראש של גויים…” שרה מתלהטת וממשיכה. “תשעה חודשים לסחוב אותו, לידה, אני לא צריכה לספר לך. אחר כך לא לישון בלילה. לדאוג. כל הזמן לעשות בשבילו. ומה אתה מקבל בסוף? קדחת! יש יהודים כבר מתנהגים ככה לזקנים, בינינו, גם אצלנו אפשר לשמוע סיפורים כאלה.”
הצמיגים צורחים על האספלט והן נבלמות מילימטר לפני עמוד תאורה. ורה חיוורת כמו ענני הנוצה שמשייטים בשמים. היא אוספת את החפצים שלה ויוצאת החוצה. אנשים מתחילים להתגודד. היא הולכת משם. ורה קוראת אחריה. היא לא עונה.
היו במילים שלו יותר מדי דברים שהכאיבו לי, אז קמתי, מחזיקה חצי כוס קפה עדיין חם. אמרתי שאני אני חייבת להמשיך בבישולים. הספקתי לראות שהוא חזר לטפל באחד מהצמחים שלו. לא סיפרתי לו, כי הוא לא באמת שאל, מה עניתי לגודמן.
רק כששמעה את אופי אומרת ‘וואו’ התברר לה ששיתפה אותה בקורות השבוע. בקול רועד ולא מורגל חצתה את הסף השקוף שהניחה בינה לבין העולם וחלקה את עומק עלבונה עם האישה של האיש שפסל אותה בגלל אחותה.
“כן, כן, שמעתי. סבלנות.” העינית של הדלת מוחשכת. אני מדמיינת אותה מסתכלת עלי ומנסה לנחש מהיכן אני מוכרת לה. מתלבטת אם חכם לפתוח את הדלת. בכל זאת אישה זקנה היא טרף קל.
ואז הטלפון מזמזם ומרכוס מהבהב על הצג. כל היום התעלמה ממנו. שלמה שמח על הסחת הדעת. מבקש ממנה לענות. היא מסרבת. שלמה אומר שהיא חייבת והיא אומרת לו שהיא לא מסוגלת, שהוא מוזמן לענות בעצמו אם מתחשק לו.
יש שם מישהו בפנים והיא לא מצליחה להיזכר מי. אולי זו רינה. אולי שלמה. אולי אחת הילדות. הרכב צולל לתוך המים והמורה שלה אומרת שהיא לא תוכל להמשיך ללמוד נהיגה.
מתחשק לה להפגין ולנקום אבל יותר מתחשק לה פקאן. היא אומרת יפה תודה ומתמסרת לתשורה. תוהה האם רץ לקנות אותה לפני או אחרי ששמע את הבשורה. האם זו מתנת פיוס או שוחד הריוני. מזהה את העליצות שלו מתחת לפעולות ולדיבורים. שלמה שמח שהיא בהיריון. שלמה קיבל בדיוק את מה שרצה. אישה מחושקת וכבולה לבית.
מרחוק היא רואה את שלמה עם הילדות. היא רצה אחריהם אבל הם מתרחקים. היא חוזרת למדשאה ואין שם אף אחד. היא רוצה לחזור הביתה אבל לא יודעת את הדרך.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’