ואז רינה הפסיקה להיות רלוונטית והיא לא הצליחה למחוק שום דבר ורינה המשיכה הלאה והשאירה אותה מאחור והכתובת על הקיר היתה מטרידה אותה בלילות. והיא לא מצאה לא דרך אחורה ולא קדימה.
משלנו, מהעדה שלי, היא מסבירה, גם כן בא מעירק כמו אני. לא מהעיר, מהכפר. בכל זאת משלנו. אם סבתא היתה בחיים הייתי עושה היכרות ביניהן. גם לה היה את המשלנו שלה, רק ביידיש. “עהר איז פון אונזערע.”
אמא שלה היתה אומרת: לא נורא שרינה, את מדברת בעיניים. אבל היא רצתה לדבר בפה, כמו רינה. נסתה לחקות אותה. כלומר, זה לא שהיתה לה בעיה לדבר. העניין הוא שליד הפנומנליות של רינה היכולת שלה דהתה.
אני לא צריכה לומר כלום. רק לשבת ולהסתכל, לעשות תנועות קטנות משתתפות בפנים וזה מספיק לה. כמה זמן היא אוגרת את כל זה? אני מרגישה כמו מי שפתחה דלת של ארון דחוס עד הקצה. מפולת של דברים שרק חכו ליפול על מישהו.
אמנדה מזמינה אותן לאפשר לעוד משתתפות לשתף. הן לא שומעות אותה. ראובת אומרת: מה נסגר אתכן בנות, ודפנה האדמונית מתקנת אותה: נשים, ראובת. נשים.
התקשרתי אחרי שעה. לא כדי לספר לה, כבר יצא לי כל החשק. רק רציתי לשמור על עצמי מלהמשיך להיפגע. שאוכל להגיד לעצמי אפילו בחצי לב שהיא בוודאי היתה מתקשרת, זו רק אני שהקדמתי אותה.
מסוכן לי. את מסוכנת. אסור לי להיות פה. חמש דקות עם האשה הזאת והיא תלך אחריה כמו עכברוש אחרי החלילן מהמלין. וריקי גדולה. ועוד אין לה תינוק. ומה יגרום לה לחזור הביתה? איפה יש פה אוטובוסים? אני חייבת אוטובוס.
דפיקה על הדלת ופנינה בפתח. לבושה שמלת ג’לביה רחבה שיש בה רקמה צפופה בצוואר ולמטה במכפלת. אפשר לדמיין אותה ילדה קטנה במדבר רצה יחפה אחרי עז קטנה. ביד היא מחזיקה תיק קטן עם פייטים. לגמרי לא משתלב עם האוהל הבדואי שהיא לובשת.
ומחר, בנקודה כלשהי על הגלובוס, חצי מהנשמה שלה תחגוג. היא בזמן הזה תנסה להחזיר לעצמה שפיות ושעות שינה. רינה תשלח לה את ההודעה הקבועה. היא לא תענה. הבטיחה לעצמה לא להוסיף שום ערעור לחייה.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’