שתי בירות – פרק כ’

רק כששמעה את אופי אומרת 'וואו' התברר לה ששיתפה אותה בקורות השבוע. בקול רועד ולא מורגל חצתה את הסף השקוף שהניחה בינה לבין העולם וחלקה את עומק עלבונה עם האישה של האיש שפסל אותה בגלל אחותה.

ירושלים 07:45

אחרי שבוע של שקט היא שמה לב שמשהו לא כשורה.

שולמית שהכיתה היא כל חייה וציונים חשובים לה יותר מארוחות צהרים לא הולכת לבית ספר כבר שלושה ימים. התאומות הסימביוטיות שלה רבות על כל דבר, ויעלי שפטפוטיה ממלאים את הבית מבוקר עד בוקר שקטה באופן לא אופייני. היא מבינה שכולם משלמים את מחיר הבלגן שלה ומחליטה למזער נזקים, מציעה לשלמה לצאת לטיול משפחתי. 

שלמה ממהר להסכים.

*

מיום שלישי שעבר הם נעים בין זעם כבוש לזעף קודר. ביממה שלאחר אירוע הדינמיט שלמה מגלה תכונות של קיפוד שלא ידעה שיש בו, ומתבצר בעמדתו על זכותו לסמס למטפלת, לא מבין על מה יצא הקצף. את לא רק שלך. את גם שלי. את גם של הילדות. מה אכפת לי אתיקה כשהחיים של המשפחה שלנו מוטלים על הכף.

היא מכלה את מילותיה בניסיון להוכיח את צדקתה. את טעותו. לא דיון על אתיקה יש פה אלא על גבולות. אפס כבוד לגבולות שלי. אפס רגישות לרצונות שלי. אתה לא רואה אותי. לא אכפת לך מה אני מרגישה. אני אולי לא רק שלי אבל אני גם שלי. תכבד את החלק הזה.

אתה לא רואה אותי. לא אכפת לך מה אני מרגישה. אני אולי לא רק שלי אבל אני גם שלי. תכבד את החלק הזה.

למחרת הודיע שלמה על כוונתו להמשיך את הטיפול. אתה או בלעדיה. הופתע לגלות שהאולטימטום לא מניב את הצטרפותה. אישרה לדוקטור נווה להמשיך להיפגש עם שלמה. אני כבר אמצא לי מטפל אחר, אמרה. מדגישה את המילה ‘מטפל’, מודעת לאוזנו הכרויה של שלמה. 

בהמשך השבוע נקט שלמה התמדה יוצאת דופן והדיר עצמו מן הבית לשעות ארוכות מהרגיל. היא  נקטה מצדה נוכחות אימהית מופגנת ורעשנית, מקפידה להשאיר עדויות לארוחות המושקעות ולחוגי הבית המפוארים שהתנהלו בהיעדרו.

ביום ראשון, כשחיכתה לשלמה על מפתן הבית, מוכנה ומזומנה לצאת לשיעור נהיגה, פגשה באופי שדילגה כלפי מעלה. זו הבחינה מיד במצוקתה ושחררה אותה לדרכה. לכי, אני אפקח פה עין עד שבעלך יגיע. כשחזרה שעתיים לאחר מכן שלמה כבר יצא. סימסה ‘תודה’ לאופי. זו מיהרה לענות: ‘צאי למרפסת להודות לי.’ שם, בקור הירושלמי מול שמים שחורים מצאה עצמה מגיבה להתעניינות של אופי כמו קבצנית לעשרה שקלים. 

רק כששמעה את אופי אומרת ‘וואו’ התברר לה ששיתפה אותה בקורות השבוע. בקול רועד ולא מורגל חצתה את הסף השקוף שהניחה בינה לבין העולם וחלקה את עומק עלבונה עם האישה של האיש שפסל אותה בגלל אחותה. התוודעה לבכי הגואה בה כשהתייצבה אצלה אופי מצוידת בחבילת טישו ובמבט מזמין. ורק כשמצאה עצמה נענית לכתף חצי זרה, הכירה בעומק בדידותה.

את לא לבד! חרצה אופי. אני פה אם לא שמת לב.

והיא התייבבה והתגמגמה. ואופי הבינה. ואמרה לה שנכון, היא לא חברה ותיקה ובטח לא תאומה זהה, אבל טוב שכן קרוב מאף אחד וטוב חבר אחד ליד משניים באמסטרדם. והיא הנהנה בעיניים אדומות וספרה לאופי על השדוף ועל הפרוספקט, ואופי לא נזפה בה על הדאבל בוקינג ולא בקשה לדעת שום דבר מעבר למה ששיתפה, ועיינה בתשומת לב בפרוספקט סדנת העייפים והבטיחה לעזור לה לבדוק מי עומד מאחוריו, והכינה לה תה קמומיל וקראה את החלומות שלה בשקט, ושאלה בסקרנות על הקופסה הירוקה ולא נעלבה כשסקרנותה לא באה על סיפוקה. וכששלמה חזר היא כבר שקעה לשינה נטולת חלומות ולאופי לא היה זכר.

*

שלמה מעדכן את החברותא ושעה לאחר מכן הם על הכביש בדרך למיני ישראל, מתרווחים בוואן משפחתי ששלמה שכר מהרשטיק אברכוניות בע”מ. הילדות צוהלות את החופש הלא צפוי, ואיך שהם עוברים את גינות סחרוב יעלי שואלת אם הם מתגרשים. 

אל תדברי שטויות! שניהם נזעקים. אחד בפה ואחת בלב.

שלמה לוחץ אינסטינקטיבית על דוושת הברקס וכולם נחבטים קדימה ואחורה. היא מודה להשם שכולן חגורות וחושבת לעצמה שזו הבעיה שלו, ברקסים. אם היה עוצר רגע לפני שהוא מתקשר לאמא שלה. לרב פרידלר. למטפלת. אלוקים יודע למי עוד. אם היה מדבר אתה לפני שהוא רץ לבורות נשברים.

את בעצמך בור נשבר. בור עמוק ששלמה לכוד בו. אם לא היה לכוד, היה עוזב אותך מזמן. 

יעלי מספרת לתאומות שאבא ואמא של רבקי מתגרשים כי הם כבר לא מתאימים יותר להיות אמא ואבא ביחד אבל רבקי בכלל לא אשמה והם מאד אוהבים אותה תמיד.

היא חושבת לעצמה איזה יופי של הדרכה קבלו ההורים של רבקי ואיך גורמים ליעלי להחליף חברה. 

אתמול פגשה שוב את השדוף. הוא שאל אותה למה היא נשארת עם שלמה ולא היתה לה תשובה. אחר כך שאל למה לדעתה שלמה נשאר אתה וגם על זה לא היתה לה תשובה. כלומר, היא ידעה להסביר למה הם לא עוזבים. זה אפילו לא עולה בדעתם. בשביל לעזוב צריך סיבה חזקה. ממש ממש חזקה. היא שמעה על אחוזי הגירושים בעולם ועל איזה שטויות אנשים מפרקים משפחות. אישה לא יכולה להקריב משפחה בגלל שלא מספיק טוב לה או כי מתחשק לה לממש את עצמה.  

אתמול פגשה שוב את השדוף. הוא שאל אותה למה היא נשארת עם שלמה ולא היתה לה תשובה. אחר כך שאל למה לדעתה שלמה נשאר אתה וגם על זה לא היתה לה תשובה.

השדוף הטיל ספק בקביעה שלה, והיא הטילה ספק בהיותו נשוי ואב לילדים. הוא שתק רגע ואז הזמין אותה לבדוק האם תעדיף לגלות שהוא נשוי ואב לילדים או להפך. היא מבינה למה סמדר והוא חברים. כלומר, מכירים. כלומר, למה סמדר המליצה עליו.

אחר כך הוא העיר את תשומת לבה לעובדה שכלל לא ענתה על השאלות שלו. 

צודק האיש. הוא לא שאל אותך למה אתם לא עוזבים, הוא שאל למה אתם נשארים. היא זיהתה את ההבדל על אף המוח העייף והגוף המותש. התקשתה לענות. התפתלה. התחכמה. ספרה שבדיוק אתמול שכנה שאלה אותה האם שלמה הוא האיש שאתו היא רוצה להזדקן. איזו מין שאלה מוזרה זו. מי בכלל רוצה להזדקן עם מישהו. היא מרחמת על מי שרואה בהזדקנות משותפת סוג של פסגה בקשר. ובכלל, היא לא מאמינה בכל הקלישאות האלה על זוגיות. על חיו בעושר ואושר. על נשמות תאומות. כלומר, אם הן לא באמת תאומות.

ואז הוא ברר האם היתה רוצה להרגיש ששלמה הוא הנשמה התאומה שלה, והעיניים שלה התמלאו דמעות. הוא שאל אותה מה הבכי היה אומר לו יכול היה לדבר. והיא, לראשונה בתולדותיה, שמעה את עצמה מבכה את התאומוּת הארורה שקברה את הסיכוי שלה לזוגיות עמוקה. כזו שיש לקלישאות סיכוי להתקיים בה. 

שלמה מאיץ והיא מפנה את מבטה הצדה. בוהה אל הנוף וסופרת עמודי תאורה. הם מגיחים אל שדה הראיה שלה, מבזיקים ונעלמים. הספירה מרגיעה אותה. היא מוציאה את הנייד ומסמסת. 

למה אתה נשאר אתי? (שים לב, לא שאלתי למה אתה לא עוזב אותי.)

היא יודעת מה שלמה יענה. מכירה את התשובות שלו כמו שהוא מכיר את השאלות שלה. שלמה יגיד שהיא אמא מסורה ונדירה. שהיא האישה הכי חכמה שהוא פגש. שקצת אהבה ממנה שווה להרבה אהבה מכל אדם אחר. הוא בטח גם יזכיר לה את מה שהוא כותב לה כל שנה ביום ההולדת שלה. 

המחשבה על יום ההולדת הממשמש מרוקנת את מעט האוויר שנצבר בתוכה. מה התאריך היום? מתי זה קורה? אין לה כוח. הראש שלה עייף ממחשבות והיא מחליטה לנטוש אותן לזמן מה. יצאת עם הילדות, תתרכזי בהן.

אסור להגיד דברים רעים. זה נקרא לפתוח פה לשטן, אומרת שולמית.

אמרתי אם! תמר מעלה טון. לא שמעת? אם!

אם לסבתא היו גלגלים. אסתי.

נו תעני כבר! עכשיו תמר כבר ממש צועקת.

שלמה מרוכז בכביש, מכונס. נראה שהוא לא שומע. היא מקשיבה, מנסה לפענח את הדיון.

לא יודעת! עם אבא! אסתי משווה טון עם תמר.

ואת? תמר פונה ליעלי.

אני לא יודעת. נראה לי עם אמא.

נימוק? דורשת תמר. אסתי מסבירה ליעלי מה זה נימוק.

כי אמא מרשה לי לראות במחשב ואבא לא.

אם היא מבינה נכון, הילדות שלה מנהלות כרגע דיון עם מי עדיף ללכת במקרה של גירושים. עם אמא או עם אבא. יופי. בחילה מטפסת בתוכה. כל הכבוד לך גברת רביץ. צל”ש לך ולבעלך על הורות מפוכחת ואחראית. 

אם היא מבינה נכון, הילדות שלה מנהלות כרגע דיון עם מי עדיף ללכת במקרה של גירושים. עם אמא או עם אבא. יופי. בחילה מטפסת בתוכה. כל הכבוד לך גברת רביץ. צל”ש לך ולבעלך על הורות מפוכחת ואחראית. 

כשהרכב פונה ללטרון אופי מתקשרת. היא לא עונה. תחזור אליה אחר כך. אופי מסמסת לה: סדנת המותשים נשמעת שווה. לכי על זה. היא נאנחת לעצמה ואוספת את חפציה אל התיק.

דקה לנחיתה. נא להדק חגורות. הילדות צוהלות. הרכב מקפץ על אבני החניון ונעצר.

*

כשהילדות במרחק בטוח היא שואלת את שלמה אם שמע את השיחה שלהן ברכב.

שמעתי.

ו-?

כלום.

מה כלום? זה לא תקין!

וכל השאר כן תקין?

אני שומעת טון מאשים.

את שומעת טוב.

ובמה בדיוק אני אשמה?

ב… ב…

כן? ב…?

שלמה מתקשה לענות והם ממשיכים לשוטט. ענקים בין מגדלים גמדיים. גבהים לא מזיקים. עומקים לא מסוכנים. 

אמא! יעלי מדלגת מאחד העיקולים. ככה השם רואה אותנו מהשמים?

זוג פנסיונרים מניח עליה את מבטו שעה שהיא גוחנת ומנשקת את יעלי. שלמה מתחייך. השמש מציצה מתוך ענן קרוע. לרגע אחד הם מוצפים באור.

מתיישבים על שפת הכנרת. משכשכים זרתות בשעשוע. נושמים.

ואז היא מספרת לו על השדוף ועל הפרוספקט. עוד שבוע זה מתחיל. אולי זה יעזור לי. כלומר, לנו. אופי עזרה לי לברר על זה. נשמע מקום טוב. אני לא זוכרת מתי ישנתי לילה נורמלי. ועוד מעט תינוק…ת. נשארו לי שלושה שבועות עד למנהרה. הקול שלה מתעבה בקצוות. 

שלמה שותק. העיניים שלו עצומות. פתאום היא נזכרת.

ראית את ההודעה ששלחתי לך? שלחתי לך הודעה. 

לא ראיתי.

טוב. תראה כבר אחר כך.

את רוצה להגיד לי מה כתבת?

לא. תראה אחר כך ותענה.

בסדר. 

היא קמה. מותחת זרועות אל השמים. שיר לא מזוהה מתנגן ברקע. היא מתנועעת לפי הקצב. שלמה מעיף מבט ומשפיל אותו מיד, מתעמק בבתי הזיקוק. מקווה שההתעמקות מעבירה לעולם את המסר: האישה המוזרה הזו שמפזזת פה לא קשורה אלי.

שלמה מעיף מבט ומשפיל אותו מיד, מתעמק בבתי הזיקוק. מקווה שההתעמקות מעבירה לעולם את המסר: האישה המוזרה הזו שמפזזת פה לא קשורה אלי.

מתחשק לי ארטיק, להביא לך משהו?

כן, תודה. ט-

-ילון וניל עם בלי שום תוספות. היא משלימה אותו. 

הוא מחייך אליה. כשהחיוך נמחק מפניו היא כבר מסובבת אליו את גבה. 

היא מתרחקת לכיוון המזנון. משאירה אותו עם הטלפון. הוא מחייג לאנשהו. מדבר קצרות ומנתק. 

אחר כך קורא את ההודעה שלה. חושב רגע ומקליד בפנים חתומות:

בגלל הילדות.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן