הוא שואל איפה אבא. אני שותקת. ומה אענה, שהוא היה כאן חצי יממה ובדיוק עכשיו ירד להתפלל? הוא לא יאהב את החצי הראשון. יאמר, עדיף שלא היה בא בכלל. ואם אשקר שלא היה כאן, איזה מן אבא זה? שום דבר לא טוב לו, לבן אשר גידלתי ורוממתי. לכן אני שותקת.
הַפַּעַם הַמֵּאָה דִּבְּרָה אֵלַי:
הַעֲנִיקִי לִי אֶת הַסִּמְלִיּוּת הָעֲגֻלָּה,
אֶת נְקִישַׁת הַדֶּלֶת הַנִּנְעֶלֶת
אֶת הַיֵּאוּשׁ הֶעָטוּף בְּהִלָּה הֵרוֹאִית,
מינה חזרה לדקלם ביקורות ספרים ולמנות כוכבים בסולמות מבקרים עד שהגיע זוג אחד וחיפש את הספר הכי איני שיש. מינה שלחה אותם אל שולחן החדשים אבל הם נתלו בה כמו אורנגאוטן ודרשו את דעותיה והיא דקלמה המלצות בשם אומרם אבל הם, עיקשים שכמותם, לא הסתפקו בכך ושאלו שוב ושוב: אבל מה את חושבת.
ומה אם התפקיד ידרוש מעבר ליכולותיה? ומה אם יאתגר את גבולותיה? ומה אם יזמן לה אינטראקציות בעייתיות? היא ביקשה מבעלה שיחליט. ממש התחננה. בבקשה, תגיד לי מה לעשות. הוא סירב ואמר, מצטער מינה. אני לא יכול להכריע בדברים שאני לא מבין בהם.
מינה לא הבינה למה צריך לסייג חכמה. כלומר, אם סייג פירושו מגבלה, למה להגביל דבר חיובי כמו חכמה. למה לאמא שלה מותר לאהוב תלמידות ללא סייג, ולה אסור להחכים ללא סייג. אבל מינה לא שאלה, כי לימדו אותה לא לשאול.
“זה באמת לא בסדר. שלא תחשבי שלא אמרתי לו מיליון פעם לפני החתונה שהוא חייב לעדכן את אשתו לאן הוא הולך ומתי יחזור, ולא להיעלם לה כמו שהוא עושה לאמא שלו. מילא אני, כבר אישה זקנה. מה זה כבר משנה אם התקף לב יהרוג אותי או לא. אבל את, את עוד צעירה. חבל עליך.”
אחר כך נכנסה המרצה הראשונה ונהיה שקט מוחלט. ומינה השפילה מבט אל הלו”ז וראתה שכתוב ד”ר עמית שפיר, מומחית בינלאומית לשיווק ומכירות. וחרדה מאד וכעסה על עצמה: מה בדיוק חשבת לעצמך, שיביאו רבנית?
ביום שנחמי יצאה מפתח הבית לצמיתות היא בכתה. זה היה יום אביבי, אבל מה זה משנה, אומרים שכל האמהות בוכות, שזה מין סוד כזה. אבל כולן מתאוששות וממשיכות. הרי יש עוד ילדים לחתן. רק שאותה זה פתאום הרבה פחות מעניין. כל דבר בעתו. או שאולי אין עת. לא כעת.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’
