בין הזמנים

שושי אמרה, מה כרגיל? למה את לא הולכת לעבודה? מינה תהתה מה שושי יודעת ומאיפה, ואז נזכרה, המטפחת. זה בגלל המטפחת. היא לא חובשת פאה. בעולם של מינה ואחיותיה אין מצב לצאת לרחוב במטפחת. אלא אם כן את חולה. או יולדת. או שהפאה שלך נתקעה אצל הפאנית.

לילות שלמים בילו בדיבורים. בשעה שכל העולם ישב באימה ובהה נכחה, ישבו לאהל’ה וחזקי ודיברו את עצמם לדעת. ניתחו את חורבות העבר, בנו מגדלים לעתיד וגילו גבולות ונצורות. ועד ששני ההורים השלעפערים שלהם קלטו מה קורה זה היה קצת מדי, מאוחר מדי. ‘למען ה’ א חסידישע בוחער’! הזדעק אבא חורג בקול רועד, ‘עוד רגע מתחיל שידוכים, מה יש לך עם ילדה בת 14, אתה לא מתבייש’?! חזקי התבייש.

מינה עצמה תיעבה מוכרניות טורדניות ולא התכוונה בשום אופן להפוך לאחת מהן. היא מעולם לא ניגשה לבקש המלצה או עצה לגבי רכישותיה. היא לא נזקקה לכך. מי יוצא מהבית בלי לדעת בדיוק מה ואיפה הוא מתכוון לרכוש? אולי אנשים שיש להם זמן וכסף מיותרים. אולי אנשים שלא מנהלים את חייהם ואת החלטותיהם. איזה מין דבר זה?

רחלי שרדה בגבורה (אולי בחוסר ברירה) את תקופת טבילת האש. נחומי משכה לתוך החדר את הניכור מהבית. לא כלפיה, אלא שלה כלפי אמה ואחותה היחידה. הייתה נכנסת, מסודרת מאוד, מסורקת למשעי, תיק תואם, נעליים במצב מעולה ותכשיט. מתיישבת, מישירה מבט ושותקת.

בעלה הסכים אתה. אחרי שני משפטים הוא כבר הסכים אתה. ניסה לחסוך מעצמו את המשך הנאום החוצב אבל היא הפליגה בו עד אשר השתכנעה גם היא בצדקתו. בצדקתה. רק אז היתה פנויה להטות אוזן לתמיכתו הבלתי מסויגת.

היא חושבת. בגללי היא התבגרה לפני הזמן. אני יודעת. אני אשמה. תמיד עשיתי צרות, מאז שנולדתי. בגללי נפרדו הוריי, בגללי עזב אבא של לולה. ובגללי הילד שלי-שלו, לא כאן.

כמובטח, אנחנו מפרסמים השבוע ראיון עם הסופרת אביגיל מן, שעונה לשאלות הקוראים על הסיפור שכבש כל כך הרבה לבבות

המורה שרה ניסתה לחשוב איתה ביחד מה לעשות, אבל היא שתקה כל השיחה בחוסר אונים. מה יועיל מה שידברו? מה יעזור מה שיעשו? רחלי הרי תעשה בסוף מה שהיא רוצה. אין שליטה על הילדה הזו!

רָצִיתִי הַיּוֹם 


יוֹתֵר מֵהַכֹּל


לִזְרֹק אֶת הָעֵט


וְלָקַחַת מִכְּחוֹל